בחודשים הקרובים וכמעט בלי שהוא מרגיש, ימלאו חמש שנים ליום בו נכנס ניב יגר לתפקידו כאחראי על הנוי בקיבוץ. זמן טוב לעצור רגע, להסתכל קדימה ואחורה, להריח את הפרחים ולשמוע מה אומר זה שאחראי על מה שכולנו רואים כל יום

באופן סמלי וטבעי לגמרי, העניינים מתגלגלים כך שאנו נפגשים ברגעים הסוערים ביותר של היום הגשום ביותר השנה. אני משייט לי על המדרכה בין הזרמים, בואכה צמחי החצילים והמנגולד ביניהם מסתתרת הדלת של בית משפחת יגר-אבנון. תה צמחים, קרקרים ביתיים של צ'יה, גשם בחלון ונעים בסלון – אפשר להתחיל.

"את העבודה שלי וגם את ראיית העולם שלי, מובילה 'קיימות', מושג לפיו התנהלתי עוד לפני שהכרתי אותו", פותח ניב. "למי שלא יודע, מדובר על התנהלות בהווה מתוך מחשבה על הדורות הבאים, לנסות לשמר ולשמור על הכדור שעליו אנו חיים ולא לפעול בגישת 'אחרי המבול' המאפיינת לא פעם את החברה המערבית".

אני מבקש שייתן קצת דוגמאות והוא מביא את הדוגמה הבולטת מכל. "בוא נתחיל מנושא הריסוסים. כידוע, אני נגד ריסוסים. קודם כל מדובר בסכנה בריאותית לנו בני האדם, אם זה במגע ישיר של מי שמרסס ושל הילדים שלנו שמתרוצצים בגינות הציבוריות ואם זה בהרעלת האדמה וחלחול של כימיקלים למי השתייה. מי שבקיאים בנושא כבר משווים אותו לדרך בה בה נתפס עישון הסיגריות בתחילת המאה הקודמת.

מעבר לכך, כולנו גדלנו כאן על תפיסת עולם שעשב זה דבר לא טוב ויש להכחידו. היום כבר יודעים שעשבים הם לא רעים ושאם מכחידים אותם, מוכחד יחד איתם מעגל חיים שלם וחשוב מאוד. הייתה פה הפרדה בין מה שנתפס כמסודר ונקי (קרקע חשופה) אל מול מה שנתפס כפראי, לא מתורבת וראוי לנקיון. לאמיתו של דבר, אותה קרקע חשופה הייתה קרקע מתה, ללא חיים מעליה ומתחתיה".

אנחנו פונים לרגע לאפיק צדדי של שיחה מרתקת אודות המקורות התרבותיים של "עשב שוטה" מול "מסודר ונקי", איך זה בתפיסת העולם היקית, החלוצית, הישראלית ואיך השתרשו (תרתי משמע) מושגים שחלקם, כך מתברר היום לטענת ניב, שגויים מיסודם.

"מאז שנכנסתי לתפקידי ועצרתי את הריסוסים, אנחנו עדים לתהליך שמתרחש כאן באדמת גבעת חיים איחוד", הוא מתאר. "לתהליך הזה קוראים 'סוקצסיה'. פירושו – תהליך טבעי של חזרה לחיים, של כל מעגל החיים כולל בעלי חיים ולא רק צמחייה, בטבע זה קורה בד"כ אחרי שריפה. מה שקרה כאן, כמו בכל מקום בו מרססים, זה שהקרקע כמו נשרפה שנה אחר שנה. אבל היום אנו חכמים יותר ויודעים לנהל אותה בצורה בריאה לאדמה ולנו. חייבים להדגיש שאין פה הזנחה, לא עזבנו הכל כדי שיגדלו פה ג'ונגלים. אנחנו בשליטה, קוצרים, מטפלים ומנגישים את השטחים הללו".

ואני שמחכה להרמות האלו, עולה להנחתה ומזכיר לו שיש כאן כמה וכמה אנשים שמודאגים מנושא הנחשים שגם הם רואים בשטחים הללו בית גידול מצויין.

"כן, זה נושא רציתי לדבר עליו", הוא לא נבהל. "יש נחשים. אבל לא נרעיל את האדמה בריסוסים בשל הפחד מהכשות, כשאני רוצה להזכיר לכולנו שבכביש הרבה יותר מסוכן ובכל זאת כולנו נוסעים לעבודה כל יום – ונזהרים. בדיוק כך צריך לעשות עם הנחשים. צריך להיזהר וצריך לזכור שמבחינה סטטיסטית אין פה זינוק מטורף במספר הכשות נחשים מאז שלא מרססים. חשוב לדעתי גם לחנך ולהסביר לילדים על נחשים, על הסוגים השונים וכמובן את הכלל הראשון – כשרואים נחש אז בורחים.

אני ממליץ לכולם לרדת מהמדרכות המרוצפות אל השבילים אותם הנגשנו וללכת קצת בשטחים הטבעיים ברחבי הקיבוץ – ב'נחל הנצח' שנמצא צפונית לבית משפחת ורד, בשטחים שמתחת לשכונה א' ובחורשת החרובים מעל תחנת הדלק. בכל ט"ו בשבט הפכנו פינות אלה לחלקות טבעיות יותר, עם פרחי ועצי ארץ ישראל (אלונים, אלות, חצבים, עיריות ועוד). תראה איך כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו מתחבר. כשמשתמשים בשיטה של גינון טבעי, אותם העצים (שמתאימים לאזור הגידול שלנו), צורכים פחות השקיה כי מספיקה להם כמות המשקעים הטבעית ופחות שימוש בכוח אדם כי אחרי שהם גדלים פוחתת העשביה שסביבם ואז הכל זול יותר וגם פחות עשביה (המטרידה גם את החוששים מהנחשים)".

עכשיו עוברים לפרויקט הקרוב מאוד לליבו – גן הירק הקהילתי. "זה רעיון שהולך איתי ועם עוד כמה חברי קיבוץ כבר כמה שנים", הוא אומר. "לכן בחרתי בו כפרויקט שלי בקורס מנהלים, הגשתי תכניות והכל היה מוכן, אלא שאז התחלפה ההנהלה והנושא לא התקדם, לכן החלטנו להקים אותו בכוחות עצמנו, בלי הרבה בירוקרטיה. אני רוצה להדגיש שמדובר בפרויקט המצוי באיזון כלכלי וכזה שיש בו פוטנציאל להנחיל ערכים מוספים רבים שאינם כלכליים נטו – חינוכיים, קהילתיים, אקולוגיים (תורת הסביבה) עבודת אדמה וחיבור אליה ובכלל, חיבור למקום וחיזוק תחושת השייכות.

מי שמתפעל את המקום ב-60 אחוז משרה אבל ב-110 אחוזי מסירות ותבונת כפיים, הוא אור נלקנבאום. הוא מביא גישות מתקדמות של חקלאות שאנחנו מיישמים שם, למשל, אנחנו מגדלים את התוצרת החקלאית ללא עיבוד הקרקע (No Till). מה זה אומר? לא הופכים את הקרקע, לא מתחחים וגם כאשר קוטפים חסה לדוגמה, מותירים את השורש באדמה, כך שישאר להעשיר את האדמה.

שיטה נוספת בה אנו עושים שימוש נקראת Chop and Drop – כשהצמח סיים את העונה, לא עוקרים אותו וזורקים אלא מניחים לצד הערוגה והוא משמש כחיפוי קרקע טבעי שגם מונע עשביה ובסופו של תהליך מתפרק, הופך להיות חלק מהקרקע ומעשיר אותה.

פעם-פעמיים בשבוע אנחנו מוכרים את התוצרת בדוכן מקסים ליד הסביום ואני חייב לציין שרוב הסחורה עפה. התוצרת שלנו נקייה מכימיקלים, טרייה ובמחירים מעולים. אני מזמין את כל מי שעוד לא ביקר בדוכן, לבוא לקנות וליהנות מתוצרת טרייה ובריאה ובעיקר טעימה כשאפשר גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ כדי לקבל עדכונים (קבוצה שקטה).

אנחנו כל הזמן בתהליך למידה והחזון שלנו זה שגן הירק, מעבר לאספקת ירקות מדהימים, יהיה מקום של מפגש וחיבור: אם זו פעילות חינוכית-לימודית, אם זה דרך סיורים, אם זה נטו לבוא לעבוד את האדמה ואם זה פשוט מקום מזמין שנעים להיות בו. כבר היום המקום קסום ופתוח לכולם – יש פינת מדורה, פינת ישיבה, פינות משחק לילדים ואפשר גם להראות להם מהיכן מגיע האוכל שאנו אוכלים.

אגב, אנחנו מקבלים פניות מישובים בעמק חפר ומאנשים שרוצים להרים פרוייקט כזה של גידולים נקיים מריסוסים ודישונים גם אצלם".

אבל הוא חושב גדול יותר מגן הירק. "אולי זה יישמע קצת אוטופי או רומנטי או נאיבי, אבל אני חושב שגם בשטחים החקלאיים של גח"א אפשר לעבוד כך. אני מודע לכך שאת הכל רואים דרך הפריזמה של הפרנסה, של ההכנסה ושל עלות-תועלת, אבל עם הטכנולוגיות החקלאיות שיש היום אפשר לייצר מזון לקהילה פה בשטחים החקלאיים שלנו ושזה יהיה גם נכון כלכלית וגם יותר סביבתי ובריא".

עכשיו אנחנו מדברים על הקומפוסט. "הגזם הוא "פסולת" שיוצאת מהגינות של החברים ומהפעילות של ענף הנוי. הגזם הזה מגיע לאתר גזם פה בקיבוץ, שם הוא עובר תהליך של גריסה ותהליך קומפוסטיזציה עד שהוא הופך לקומפוסט צמחי באיכות גבוהה. בקומפוסט הזה אנו משתמשים לדישון הדשאים הציבוריים, העצים, לפיתוח שטחים ובגן הירק. כולכם מוזמנים לקנות קומפוסט מקומי לגינה במחיר עלות סמלי. אני רוצה להזכיר לכולם שכדי לקבל קומפוסט איכותי, חייבים להקפיד שבפינות הגזם ייזרק רק גזם בלי פלסטיקים המקשים ומייקרים את התהליך ופוגמים באיכות הקומפוסט. במילים אחרות – בבקשה אל תזרקו  פסולת גושנית או עלים בתוך שקיות זבל בעמדות הגזם. זה גם קיימות. אנחנו עושים שימוש בחומרים שנחשבים פסולת והופכים אותם למשאב יקר ערך – קומפוסט צמחי וזה עוד מבלי שהתחלנו לדבר על העלויות הכלכליות והסביבתיות שנחסכות בכך שלא משנעים את הגזם אל מחוץ לקיבוץ".

לקראת סוף השיחה אנחנו מדברים על כח האדם. "את כל הנוי שפרוש על פני כל הקיבוץ, מתחזקים יחד איתי שני עובדים במשרה מלאה, כפיר שילדר ואביב מייקלס, בנוסף, אור במשרה חלקית בגן הירק וגילי צנגן במשרה חלקית בכיסוח דשאים. לדעתי חסר כח אדם ולא תמיד התקציב הולם את הדרישות, אבל אני מכבד את הדרישות ועומד בתקציב, הכל כדי שימשיך להיות כאן יפה ונעים וגם בריא".

מילות סיכום? "המוטו שלי בתור אדם פרטי ובתור מנהל הענף הוא 'עצמאי ומקומי'. לדעת איך לטפל בכל היבט של הנוי בתוך הבית שלנו (הקיבוץ) ולהוציא מכל דבר את המיטב – גם ממה שאנחנו לפעמים קוראים לו פסולת, גם מהאדמה ואפילו מהעשבים. השגרה והמציאות מנתבות אותנו, לעיתים, להתרכז בעיקר בחלקת המגורים (עלויות, מנהל, אחוזים וכו') ואלו באמת נושאים חשובים. אבל יש גם מקום ליצור שיח על העתיד ועל ערכים נוספים שנדחקו הצידה. יש לנו עדיין הרבה במשותף ביחס לקהילות רבות בעולם – עסקים משותפים, שטחים חקלאיים, שטחים ציבוריים משותפים (נוי) חינוך, תרבות ופנאי ונכון יהיה לתת עליהם את הדעת ולחשוב מה הכיוון אליו נרצה לפנות".