להיות אמא בישראל

זה להתפלל מהרגע שהם נולדים שבעוד 18 שנים לא יהיה צורך בלוחמים.

להיות אמא למתגייסים

זה לקבל בבקו"ם ברגע הפרידה, עוד מנשא של דאגה, שילווה אותך לפחות 30 שנים.

להיות אמא לחיילים

זה לפתח יחסי אהבה שנאה עם הפלוגה, עם הצבא. מצד אחד גאוות יחידה ומצד שני תסכול על אי-טיפול או על הענשה שלא במידה.

להיות אמא ללוחמים

זה לחיות לצד הדאגה, להכיר שמות של בכירים, לעקוב אחר חיסולים ולדעת שבכל רגע הכל יכול להסלים

להיות אמא לחייל משוחרר

זה להצליח רגע לנשום, כי אבן ענקית מהלב ירדה, זה ברגע אחד להיות את חדשה. נינוחה וקלה.

להיות אמא באותה השבת השחורה

זה להתעורר בארץ זרה עם הזריחה, להבין שהפעם זאת באמת מלחמה, להתקשר לבן שנמצא בלאוס בטיול אחרי הצבא ולבקש ממנו לצאת לטרק באזור ללא קליטה ולשמוע ממנו "אמא, הסירי דאגה" ושעתיים אחרי את הופכת עולמות כדי להטיס אותו חזרה לארץ ישר לזרועות הצבא.

להיות אמא למילואימניקים באוקטובר 2023

זה להתרוצץ להפעיל מכרים, קשרים ובעיקר את "האחים", לחפש להם משקפי מגן, קסדה טקטית ו"חסה". לנסוע בין אזעקה לאזעקה, ללא ווייז והכוונה

לתוך אזור מלחמה, רק כדי לראות אותם ולתת חיבוק נוסף לפני הכניסה.

להיות אמא למשרתים בעזה

זה לקבל התקף חרדה כשהשיחה מסתיימת ב"אמא אנחנו סוגרים טלפונים"

ועדיין לשדר כאילו את חזקה, זה להיתלות בכול הודעה של "הכל תקין" מרס"פ הפלוגה ולא לנשום עד שזו התקבלה. זה לנסות להיות הכי עסוקה, רק כדי להגיע למיטה כשכבר ממש ממש אין ברירה.

זה לראות את ליאורה מרחוק ולשנות מסלול, כדי לא לפגוש אותה.

זה לפחד מכל נביחה של הכלב בחוץ, מכל קול בשביל הגישה ולהתעלף בהישמע על הדלת דפיקה.

להיות אמא בישראל שנת 2024

זה להיות מחוברת לחדשות, גם כשברור שזה הדבר הכי גרוע שאת עושה.

זה להרגיש את הלב נחמץ כאשר "הותר לפרסום" פותח את הידיעה,

זה לכאוב את כאב החטופים והמשפחות, לנסות לעזור בכול דבר שבו, אולי, תהיי מועילה. זה לנשום גם כשהדמעות חונקות, ואת כבר לא יכולה.

כי להיות אמא זאת המהות והמשימה ובעבור כולם את צריכה לשדר חוסן ועוצמה.