אתחיל מהסוף. תעסוקה היא העוגן שלי, עשייה היא השפיות שלי כי תעסוקה היא לא רק פרנסה, היא זהות, היא סיבה לקום בבוקר, היא הדרך שלי להגשים את עצמי ולהאמין שיהיה פה טוב. את האמת הזו אני מחזיקה מעל 13 שנים, זו התאוריה מאחורי המודלים, זה הרציונל שעומד מאחורי הארגון בו אני עובדת, אבל זו לא סיסמה, זה היומיום שלי.

אודי הקוקר-ספניאל הגיע ב-6 באוקטובר, ירון יצא ב-7 באוקטובר ונשארנו לבד פה בקיבוץ, המומים ומפוחדים, בנסיון לעבור את הימים בשפיות ובחתיכה אחת עם קקי ופיפי של גור בן שלושה חודשים.

ביום בו התקשרה אלי נירה המנכ"לית ואמרה לי לקחת את האנשים הטובים ביותר, להקים יחידת גרילה בשם "צוות טקילה" ולעשות מה שצריך, קרו שני דברים: עשיתי גוגל וגיליתי שיש דבר כזה "צוות טקילה" ונירה הצילה אותי.

אני טובה בליצור יש מאין ואני טובה בלתכנן ולהוציא לפועל. כל יצירה היא אירוע שצריך להקים, אני מציירת לי תמונה בראש, זה קל.

לא קל לי להיות עם שני ילדים בבית ולא קל לי להיות לבד. ירון עושה הכל ואני בעיקר עובדת, מתכללת ומבשלת בשישי שבת. אלו היו ימים בלתי נסבלים אבל נירה נתנה לי משימה ואני מסתערת: תוך שעתיים יש סקיצה בראש, תוך יומיים צוות וב-21 בנובמבר 2023 אנחנו במלונות בירושלים ופוגשים מפונים מהצפון. 

פגשתי אנשים שנתלשו מביתם, מסתובבים עם פיג'מה בבית מלון, עוברים מהחדר לחדר אוכל ובחזרה ובדרך יוצאים למכולת לקנות סיגריות עם הפיג'מה.

הסיפור של העשייה שלנו בימי מלחמה הוא עקרון הרציפות התעסוקתית – סיבה לקום בבוקר, להיות בעשיה, בבחירה, להרגיש באונים ובשליטה, לצאת מהפיג'מה, להיות בתנועה, ללמוד, לשכלל מיומנויות, אולי להניע את העסק מחדש במקום אחר, אולי ללכת ולמצוא עבודה, רק להיות בתנועה.

דמיינו את עצמכם נמצאים חודש בחדר במלון בעיר רחוקה מהבית, תחשבו מה זה להיות 17 חודשים במפונות מתמשכת ומה ההשלכות שלה?

דצמבר 2023 וירון נכנס לעזה. ניתק הקשר ואני מחפשת לברוח, עובדת בלי סוף מזום לזום, מתורמת לשותף, כותבת תכניות, מגייסת כספים. בפברואר אנחנו נכנסים ללוות את תושבי ניר יצחק בחבל איילות, באפריל את תושבי כפר עזה בשפיים ובשלב הזה גייסנו מעל ארבעה מיליון ש"ח ואנחנו מלווים את תושבי הצפון במרחבי הפינוי מטבריה ועד אילת.

ירון משתחרר אחרי 117 ימי מילואים ואנחנו מתחילים בשיקום. ברגעים שעצרתי ושאלתי את עצמי מה עזר לי לעבור את התקופה הזו, ידעתי לומר שזה העוגן שנירה שלחה לי: היא נתנה לי משימה והאמינה בי, שלחה לי חבל הצלה שהכריח אותי להיות בעשייה בימי מלחמה, לבנות תכניות חוסן תעסוקתי למפונים, לקהילות שנפגעו, למשפחות השכולות ולשורדי המסיבות.

בין סבב ראשון לסבב שני מתחילים לעכל, לטפל, לעבד, להתמודד ואני מבינה שההצלחה שלי הייתה בהישרדות שלי. לא היה פנאי לשאול, להתלבט, הסתערתי, טרפתי, לא דרכתי על ביצים, הבאתי את הלב שלי ואת הכאב שלי לצלחת, לפגישה, לזום, באותנטיות עם בטחון והרבה תקווה וזה עבד. מתארגנים לעוד סבב ובין לבין מגבירים. אני מסתובבת בכל הארץ, עוברת מקהילה למרחב פינוי, מהפגנה להפגנה ואז נכנסים ללבנון. את חושבת שהכנת את עצמך, למדת, התרגלת והגוף מסרב לקבל ונדרך. אני כועסת ומתעלת את כל הכוחות לעבודה: בונה תכנית למשרתי מילואים. מגייסת מאות אלפי שקלים והעשייה היא זו שמצילה אותי, אני מתישה את עצמי עד שקורסת בלילה, עוד יום ועוד יום עד שירון חוזר.

במרץ המדינה מחזירה את תושבי הצפון, מתחילה שגרה משפחתית, חוזרים לשיקום והעננה של הסבב השלישי מכתיבה את החיים ואת התכניות כשאני כמובן בורחת לעבודה.

3 ביולי, 2025 "לילה לבן" בקיבוץ ודיווח ערבי בחדשות: "חמאס מסר תשובה חיובית". הייתי היום בעוטף, עברתי מאזור צבאי סגור אחד לשני, מהחץ השחור לנחל עוז ולחממות של נתיב העשרה, פגשתי מעסיקים בחבל תקומה, ישבתי בשטח, באבק בלתי נגמר של כלים שנכנסים ויוצאים מעזה, ההפצצות לא מפסיקות, אני קופצת.

בדצמבר 2023 לא ראיתי כזו כמות של כוחות כמו היום, כמויות של כלים, חיילים שאמא שלהם לא ישנה בלילה והרים, הרים של אבק מלחמה בריח אבק שריפה. שני קילומטרים משם שקט, חיים ללא מלחמה ויש שגרה, פקקים, לחץ יום חמישי טיפוסי לחזור הביתה.

אני יושבת מול תושבים מהעוטף, בעלי עסקים שפשוט רוצים לחיות, להתקיים, לקום בבוקר לעשייה, אבל 636 ימים אחרי, קשה לקום בבוקר ולהניע את עצמך, לצאת לחממה ולעבוד. 636 ימים של חיים בהמתנה, באבל, בהישרדות, אמירות כמו: "אני לא רואה את האור", "פעם הייתה התגייסות, היום פועלים על אדים של דלק", "אין יכולת להכיל יותר" ושחיקת האמפתיה.

אלו הכוחות המניעים אותי לצאת עוד יום מהבית, להיות חמש שעות בפקקים, לכתוב עד 23:30 בלילה תכניות והצעות לתורמים, כי אני יודעת שתעסוקה היא סיבה לקום בבוקר ולהיות בתנועה. תעסוקה היא זהות, משמעות, תעסוקה מבנה מחדש מבנים שהתפרקו, היא עוגן, היא הצילה אותי בימי מלחמה והיא תהיה שם בשבילי בסבב הבא עלינו בחגים. השבוע עצרתי להרים שלוש כוסיות לכבוד שלוש תוכניות שזכינו לקבל: תכנית גדולה למשרתי מילואים ובנות זוג, תכנית למעגל השני והשלישי לנרצחי ה-7 באוקטובר, משפחות השבים והחטופים ותכנית גדולה לעסקים קטנים בצפון.

הלילה "לילה לבן" בקיבוץ, ירון עם הילדים בבריכה או בא"ש לילה ואני מתפללת שבזמן שהעלון יצא – ישובו אלינו כולם הביתה ונוכל להתחיל בשיקום האמיתי.

ולמה צניעות? כי באמת ובתמים אנחנו לא יודעים כלום ויפה השעה שנהיה בענווה כשאנחנו פוגשים את האנשים וכאבי היומיום שלהם. בזמן הזה למדתי שלעולם לא אדע או אבין מי יושב מולי ומה הוא עבר ולצד היררכיית השכול, האבל והטראומה יש מרחב חדש בו אנו צריכים ללמוד לחיות בהכרה, בעדות, בנוכחות, לתת למה שיש להיות ותמיד, בכל מצב, להחזיק את התקווה גם אם לא לנו, אז לזה שהפקיד בידינו את היכולת להראות את האור בקצה המנהרה.