למען האמת די הופתעתי כשמנהל המפעל קרא לי בבוקר למשרדו. כמעט שלא יצא לנו לדבר בארבע עיניים. לרוב נפגשנו רק בישיבות הנהלה.  מיד כשנכנסתי הוא פתח בהסבר:

"קיבלנו הזמנה גדולה שאנחנו צריכים לספק מיד. לכן אנחנו זקוקים לארבעים אלף גלילים של בד פוטר עגול שני שתיים על ערב אחד. לא מצאתי בארץ מישהו שיכול לסרוג בד כזה, לכן פניתי למפעל בגרמניה, ואני צריך מישהו משלנו שיפקח על העבודה. זה די דחוף. ביום שלישי הבא תפליג אוניה מנמל רוטרדם ארצה, והזמנתי שם מקום לסחורה שלנו. המפעל בגרמניה צריך לסיים את העבודה עד יום שני. אני מעדיף שאתה תיסע לגרמניה, אבל אם לא תוכל לטוס, אפשר למצוא מישהו אחר. תן לי תשובה עד הערב. אני צריך לדעת על מי לרשום את הכרטיס לטיסה מחר.

הרהרתי בליבי: "למה דווקא גרמניה? אבא שלי תעב את גרמניה. הוא לא נסע ברכב תוצרת גרמניה, לא קנה מקרר תוצרת גרמניה, וכשרכבת ישראל קיבלה קרונועים מגרמניה, הוא לא נסע ברכבת".

לא נותר לי זמן רב להחליט. התייעצתי אם אשתי, ולדבריה, אם אני לא נוסע לגרמניה, סימן שהנאצים ניצחו. חוץ מזה, זה רק ארבעה לילות, ואם המשימה תסתיים בהצלחה, זה מפתח לקידום.

לפיכך השבתי בחיוב, וכבר למחרת טסתי לגרמניה. מנמל התעופה נסעתי העירה לתחנת הרכבת, (ראיתי שם שלט "הכניסה לכלבים אסורה" ונזכרתי שפעם היה כתוב שם "הכניסה לכלבים וליהודים אסורה"), ושם עליתי על רכבת שנסעה שתים עשרה שעות, ומשם עוד שעה באוטובוס, עד שהגעתי לעיירה נידחת על גבול הולנד. שם קיבל אותי מנהל המפעל והסיע אותי אל המפעל. הגעתי אל בניין ענק בנוי לבנים אדומות (הזכיר לי בלוק במחנה השמדה) שהשחירו והתכערו במשך השנים. ניגוד מוחלט לנוף המקסים והמרגיע של אגם קטן מוקף יער (אמא שלי אמרה פעם: "יש להם ארץ יפיפיה, ימח שמם").

עם כניסתי למפעל כמעט התחרשתי מהרעש העצום. שמונה מכונות גדולות סרגו בד והעיפו אבק. בין כל  שתי מכונות ישב פועל משועמם ובדק תקלות בסריגה. העפתי מבט במכונות. מכונות משובחות תוצרת גרמניה (הלוואי עלינו במפעל שלנו), כמעט לא מתקלקלות. עבודה מאוד משעממת. בצד עמדה מכונה קטנה מאוד שלא פעלה. כאילו מבוישת ליד אחיותיה הגדולות.

מנהל המפעל הסביר לי באנגלית קלוקלת, כי המכונה הקטנה, שהיא כמעט לא בשימוש, תעמוד לרשות ההזמנה שלנו. הפעלתי אותה, ואכן היא פעלה כיאות, על אף שכנראה זמן רב לא עבדה. בדקתי שסלילי החוטים הם מהסוג הנדרש, ולאחר שנסרג בד, בדקתי שהוא אכן עומד בתקן. משאישרתי את העבודה, החלה המכונה לסרוג. המנהל עמד עם סטופר, ולאחר רבע שעה נשא נאום: " הזמנתם ארבעים אלף גלילים. סריגה של כל גליל אורכת ארבע-עשר דקות ושלושים ושבע שניות, כך שהסריגה תימשך מאה וארבע-עשרה שעות. המפעל לא עובד בימי ראשון, אבל השבוע תעבוד המכונה הקטנה גם ביום ראשון, כך שהעבודה תסתיים ביום שני בשעה עשר בבוקר . גם המטבח לא עובד ביום ראשון, אבל נדאג לך לאוכל".

לאחר מכן הראה לי המנהל את החדר שסודר לי ללינת  לילה והציג בפני את מנהל המשמרת ואת איש האחזקה שהיה גם מחסנאי. מחסן החלפים היה מסודר ונקי למופת, בניגוד להזנחה ששררה באולם הייצור.

    הסתיים יום רביעי ואני נפלתי על המיטה מרוב עייפות. למחרת קמתי די מאוחר, אבל הטבח דאג לי לארוחת בוקר. אחרי הארוחה נכנסתי לאולם הייצור. הרעש והאבק היו כמו אתמול, ומלגזות נכנסו ויצאו בלי הרף. העפתי מבט על המכונה הקטנה. כל רבע שעה, כשנגמרה סלילה של גליל הגיחה מלגזה מאי-משם, שני פועלים העמיסו אותו עליה, והמלגזן נסע החוצה והגיע אל מכולה פתוחה, נכנס אליה ופרק את הגליל. מכולות מלאות היו סגורות וחתומות, מוכנות להעמסה על משאיות. יצאתי מהמפעל וטיילתי ביער הקסום. הרהרתי בלבי האם הוא דומה ליער שבו בילה אבא שלי אחרי שברח מהגטו. נזכרתי בסיפור שסיפר לי אבא על ימיו בגטו:

"כשהייתי בגטו  הייתי חבר באיי"ל שזה ראשי תיבות של  'ארגון יהודי לוחם'. אנחנו החלטנו לא ללכת כצאן לטבח, אבל ב-18 בינואר, כשהגרמנים החליטו לחסל את הגטו ולהכריז על ורשה 'יודנריין', היה לנו רק אקדח אחד. הגרמנים הכניסו לגטו כמה פלוגות אס. אס. וצוו על כל היהודים להגיע אל אומשלג-פלאץ כדי לנסוע ברכבות למזרח.  ותאר לך, יהודי אחד, שהחזיק אקדח אחד, ירה בגרמני אחד, והאקציה נפסקה. הגרמנים נסוגו מהגטו ולא הצליחו לשלוח להשמדה אפילו יהודי אחד. וכל זה למה? כי הרי לא יעלה על הדעת שיהודי יכול לירות בגרמני."

בצהריים אכלתי עם הפועלים שהיו שתקנים וכמעט לא דיברו זה עם זה, ובוודאי שלא איתי. איש מהם, ככל הנראה, לא ידע אנגלית או שלא התאמצו לדבר איתי.     כך חלפו להם יום חמישי, יום שישי ושבת. עוד ביום חמישי דאגתי להזמין עשר משאיות שיקחו את הסחורה לנמל רוטרדם, והתקשרתי אל חברת הספנות לברר את מועד ההפלגה של האוניה מרוטרדם לישראל. התברר לי שהיא תפליג כעשר שעות לאחר שיגיעו המשאיות לנמל, כך שניתן יהיה להטעין את המכולות ללא לחץ של זמן.

ביום ראשון בבוקר באתי למפעל. בניגוד לימים הקודמים לא היה רעש  נורא. המכונות הגדולות דממו ורק המכונה הקטנה סרגה את הבד שהזמנו. פועל משועמם העיף בי מבט עויין. כנראה קילל אותי בסתר על שגרמתי לו לעבוד בסוף השבוע. בחוץ עמדו המכולות מלאות בד. הגלילים שנסרגו ביום ראשון שכבו בחוץ, כי גם המלגזן נח בביתו.

לקראת הצהריים הלכתי אל דירת הארוח שבה גרתי וחיממתי לי את האוכל שנשמר לי. לאחר מכן נרדמתי. לא עבר זמן והטלפון צלצל. לא כל כך התעוררתי, אבל הבנתי שהפועל במפעל רוצה ממני משהו. הוא דיבר גרמנית, אבל טון הדיבור שלו הזכיר דווקא את המזרח התיכון.

קלטתי שקרה דבר נורא, אבל לא תפסתי מהו. בזריזות התלבשתי  ורצתי למפעל. לתדהמתי, המכונה לא פעלה. הפועל ניסה להסביר לי, ללא הצלחה, מה קרה. דרשתי ממנו שיקרא למנהל, והבנתי ממנו שהוא כבר הזעיק אותו.

חלפה כמחצית השעה מורטת עצבים עד שהגיע המנהל. כיון שדיבר אנגלית, הבנתי ממנו שהציר של המכונה נשבר. דוקא עכשיו הוא נשבר? לא הבנתי מה הבעיה להחליף את הציר בציר חדש. גם אני יכול לעשות זאת. אבל המחסן היה סגור והמחסנאי היה בביתו בעיירה הסמוכה. המנהל הזעיק אותו, וחלפה עוד כמחצית השעה עד שהגיע. אך לאכזבתי הוא טען שאין במחסן ציר למכונה.

לא הבנתי איך אפשר לנהל מפעל בלי חלקי חילוף, אך המנהל הסביר לי שלמכונות הגדולות  יש צירים במחסן, אבל המכונה הקטנה כמעט לא בשימוש, ולכן הם לא מחזיקים חלקי חילוף עבורה. ניתן לקנות ציר כזה בעיר הנמצאת במרחק של ארבע שעות נסיעה, אבל היום יום ראשון, והמחסן ייפתח שם רק מחר בתשע בבוקר.

חשבתי שאני מתפוצץ. מחר בעשר בבוקר העבודה חייבת להסתיים. אחרת לא יגיע הבד לישראל ואני עלול לעוף מהעבודה. איש לא יכול היה לעזור לי. כל הנוכחים היו אובדי עצות. הבנתי שאני צריך לקחת פיקוד. ביקשתי מהמנהל להביא לי ציר של מכונה גדולה. הוא לא הבין מדוע אני צריך אותו והסביר לי שהציר הוא באורך של שמונים סנטימטרים, ואילו הציר הנחוץ לנו הוא באורך של ארבעים סנטימטרים בלבד. אני התעקשתי, כי הבנתי שהגרמנים מצייתים אם מישהו מקרין סמכות ופועל בנחישות.

המנהל ציווה על איש האחזקה להביא לי ציר, וכשקיבלתי אותו הפעלתי את המסור החשמלי וניסרתי את הציר הארוך לשני צירים באורך של ארבעים סנטימטרים כל אחד. מיד הרכבתי ציר אחד על המכונה הקטנה, חיזקתי אותו  ולחצתי על כפתור החשמל. הפלא ופלא –המכונה החלה לפעול. כל הנוכחים הוכו בתדהמה. איך זה ייתכן? הרי לא יעלה על הדעת שיהודי ינסר מוט מתכת.