במסגרת מדורנו הנודד "החבר-שחשבתם-שאתם-מכירים-אבל-מסתבר-שאתם-לא יודעים-עליו-הרבה", אנחנו מארחים הפעם את רועי כפרי

"אתה יודע מה העניין כאן? סנטימנטים. לטוב ולרע, ההתנהלות מוכתבת כאן מסנטימנטים, מעבר לכל השיוך, ההפרטה, הכסף – הכל סנטימנטלי", קובע לפתע כפרי.
ליל קיץ מהביל, בירה קרה על המרפסת שלו, שמיכת כוכבים מעל, כמו באפריקה בה חי 17 שנים ואנו נמצאים בעיצומו של הראיון, כשלפתע נופל לו האסימון הזה. אבל רגע, לפני הסנטימנטים, בואו נחזור מהאמצע אל ההתחלה, שאצלו הייתה בכתת "שקמה" (ילידי 1971).
"בטח שזו הייתה ילדות מאושרת", הוא קובע נחרצות. "מכל מה ששמעתי מחברים שלי ברחבי העולם, הייתה לי ולנו את הילדות המאושרת ביותר פה בקיבוץ. תקופה של תמימות, של רגליים יחפות, חופש להסתובב בכל מקום, כשגם לגננת ולמטפלת יש מעמד כמו של ההורים. בכלל יש לי נטייה שאני עף עליה – אני זוכר רק דברים טובים, לא מתעסק בשאר". זה מתחבר עם הדמות שלו: תמיד חיוך על הפנים, תמיד מאור עיניים, תמיד יד מונפת בברכה.
"לצד החופש, כבר מגיל צעיר נתנו לנו אחריות וסמכו עלינו, במשק ביה"ס ובענפים ואלו אבני דרך שעיצבו אותנו, גם אם לא חשנו בזה אז", הוא נזכר. "כל החיים, זה הבסיס שלי, מה שקיבלתי כאן". הוא היה בשנת שירות בקיבוץ מיצר וריכז שם את הרפת ובצבא שירת בפלס"ר נח"ל, יחד עם זוהר שמיר באותו צוות (החבר הטוב משכבר הימים והשכן בקיבוץ מגיל אפס). אחרי הצבא הוא חזר לכאן, למעמד "עצמאות כלכלית".
"1994. הייתי מנהל הקטיף בפרדס, עם צוות של 20 עולות ועולים מרוסיה והודעתי שלא משנה מה – בקרנבל של 1995 בריו, אני משתתף. כך היה, נסעתי לדרום אמריקה עם עופר הורוויץ חברי מהכיתה. שעשינו חיים משוגעים שלושה חודשים ואחרי עוד שלושה חודשים של טיול לבד, נפגשתי עם זוהר שמיר בקוסטה ריקה ואז לארה"ב. זוהר נשאר שם מאז ועד היום ואני עבדתי גם בחוף המזרחי וגם במערבי". מאוחר יותר הייתה תקופה נהדרת באבטחת אחוזת ספרא בניס, צרפת יחד עם גלי שפע ז"ל ועופר הורוויץ. "היה קשה – בנות על החוף עם ובלי קיני, טיולים משוגעים, מונטה-קרלו ופורמולה 1".
אחרי שתפס אמריקה, הוא חזר בשנת 1996. "התחלתי ללמוד הנדסאי אדריכלות ברופין ולאחר מכן התחלתי לעבוד בחברה לטיהור מים במקום בן ברות", הוא מספר. "עבדתי קשה סביב השעון, חסכתי כסף אבל אז חטפתי שפריץ של סודה קאוסטית לעין והפסקתי לעבוד. באותה תקופה סיפר לי חבר שיש חילופי סטודנטים עם דרום אפריקה. התברר שאפשר לסיים לימודי אדריכלות שם בשליש משכר הלימוד בישראל. התלבטתי קצת, אבל מי שהייתה אז חברתי, ממש הכריחה אותי ליסוע כדי לא לפספס את ההזדמנות". מי שסייע להדליק אותו על דרא"פ היה חבר ואח מאומץ – השחיין הדר אברו שגדל והתחנך שם והכין את כפרי לבאות (הכרות עם בילטונג (בשר מיובש) ורוגבי – שני הדברים הכי חשובים במדינה).

למרות זאת, רועי לא שיער אז שהוא מתחיל פרק חיים משמעותי של 17 שנים
"שנת 2001, נחתתי בפורט-אליזבת, עיר חוף בסוואנה הדרום-אפריקאית. קיבלתי קצת לידים וטיפים מעמוס ורינה רשב"ם שהיו שם בשליחות והיינו חבורת ישראלים, במעונות סטודנטים שנבנו במיוחד עבורנו. עבורי, זו פשוט הייתה חוויית חיים, חשתי כאילו נולדתי שם".
מי שמכיר את כפרי, יודע לזהות את ההתלהבות שלו. "אפריקה זה המקור, יש שם קצב חיים וקצב מוזיקלי, ממש שירה שזורמת לך בעורקים, אני התאהבתי מייד ולא סתם חייתי שם 17 שנים, פשוט עפתי על אפריקה". בשנת 2003 הוא הפך לאדריכל מוסמך. "הייתה חגיגה גדולה, סיימתי את הלימודים וירדתי לקייפטאון, אחת משתי הערים המרכזיות של דרום אפריקה, שם עשיתי את הסטאז' במשרד שניהלו אדריכלית אוגנדית ובן זוגה הגרמני. זו הייתה תקופה נהדרת, הכרתי והתחברתי עם המקומיים, הייתי הולך לבארים שם שותים אלכוהול תוצרת בית, מנגנים ושרים והייתי מאושר. בשבתות הלכתי לחופים המדהימים של קייפטאון (לצד של האוקייאנוס ההודי כמובן כי האטלנטי קפוא) לגלוש גלים ולצפות במשחק רוגבי עם בירה ובילטונג, או 'בראיי' (על האש) אצל חברים".
פה ושם היו חולפות מחשבות על הקיבוץ. "מדי פעם הרהרתי במחשבה על חזרה לקיבוץ, אבל אז הכרתי בחורה ישראלית, בת למשפחת יורדים, הפכנו לזוג ובשנת 2012 שמנו פעמינו ליוהנסבורג, שם היא למדה משפטים ואז התחתנו. אלו היו שנים אינטנסיביות מאוד, התקבלתי לחברת ארכיטקטורה גדולה ואז התחלתי גם לצלול לעומק אפריקה, כי נשלחתי למדינות שונות מטעם העבודה".
כפרי לוקח עוד לגימה ארוכה מהבירה ומספר על חוויות שנראות לקוחות מערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק", או לחילופין מסרט פעולה זול.
"נמיביה, למשל, ארץ יפהפייה, עם חופים מדהימים ודיונות חול, ג'ונגלים והמון חיות. יצאתי יום אחד לטיול בג'ונגל עם בחור גרמני. ככל שהעמקנו, שמענו רעש הולך ומתגבר ולפתע מצאנו עצמנו מוקפים במאות בבונים. הגרמני רצה להימלט, אבל לי היה ברור שזה ייגמר רע ולכן לקחתי מקל גדול, התחלתי להכות איתו בשיחים מסביב ולהשמיע קולות חזקים, כי ידעתי שאם נברח, הם עלינו. בסופו של דבר נחלצנו, מותשים אבל עם חוויה אדירה. חבר מהלימודים לקחת אותי איתו לבנות קניונים בניגריה, ארץ עשירה מאוד ומלאה בפשע ומוות. היינו מסתובבים שם בשיירות ג'יפים שנוסעים מהר מאוד, כשלפנינו ומאחורינו רכבים עם מאבטחים מקומיים, שתוך כדי נסיעה יורים צרורות באוויר מהקלצ'ניקובים שלהם – בקיצור, חוויות שאתה לא יכול למצוא באף מקום חוץ מאשר באפריקה".
בשנת 2017 תם הפרק הזוגי. "חזרתי לקייפטאון, התגרשנו ולא חשבתי שאחזור לארץ, כי הייתה לי עבודה טובה והחיים היו במסלול שנראה לי מצויין. אבל בסוף 2017 באתי לביקור בארץ ונפגשתי עם יורם כפרי, בן הדוד שלי שהוא בעל משרד אדריכלים. בשיטוט בפייסבוק שלו, נתקלתי בבחורה יפהפייה שהתברר שעוסקת בתיאום אדריכלי. שאלתי מי זו ויורם אמר לי – מה אתה לא מכיר? קוראים לה רביד גרינשפן, היא מהקיבוץ שלך".

רגע אחרי הצעת הנישואין

השאר היסטוריה, אבל נספר לכם אותה.
"רביד צעירה ממני בתשע שנים, כך שהכרתי אותה כילדה בקיבוץ. נפגשנו, נסענו ביחד לעין-כרם, חזרתי לדרא"פ ולאחר ארבעה חודשים, היא באה לעשרה ימים. זה היה כמו ירח דבש ושם היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחיות יחד. חזרתי לקיבוץ ובמשך שלושה חודשים, כל יום הייתי אוכל ארוחת בוקר עם אבא ואמא, כשמדי פעם אבא היה מתקשר ומספר לי שהחיוך לא יורד מהפנים של אמא, שכל כך רצתה שאחזור הביתה". בדיעבד, היו אלו חודשי חייה האחרונים של מירל'ה ז"ל, שלא זכתה להכיר את מיקה, הבת של רביד ורועי. "היא ידעה שהעניינים הסתדרו וזה רק עניין של זמן וכנראה שחררה לגמרי והלכה לדאוג למישהו אחר בחיים הבאים", בטוח כפרי.
מאז שחזר לקיבוץ, הוא עוקב אחר כל המתרחש כאן והנה אנחנו מתחברים למשפט הראשון בראיון. "יש כאן בעיה רגשית, כי לאנשים יש סנטימנטים. זו לא עיירה שבאים אליה ועוזבים אותה, אלא מקום שאנשים מחוברים אליו בנימיהם. כן, הקיבוץ השתנה ומשתנה מאוד וזה קשה לאנשים לראות, להבין ולתפוס את זה", הוא מנתח כשאנחנו לוקחים לגימה אחרונה מהבירה. "אני בדעה שחייבים להתקדם, אבל לנסות לשמור על עקרונות של קהילה. אני רואה בקיבוץ בית, גם אם זה לא הבית של פעם כי אי אפשר להחזיר את פעם. צריך להבין ולקבל את האינדיבידואליזם בתוך המסגרת הזו ועם כל זאת, גח"א הוא אחד המקומות היותר טובים לחיות בהם".