גילוי נאות : אני בעד המיזם. כלומר הייתי, ומכיוון שכך לא חתמתי על העצומה. ותתפלאו, אף לא אחד נסה לשכנע אותי לשנות דעתי ולחתום. באסיפה לא נכחתי וכמה אני מכה על חטא שלא באתי ולא הייתי הפה והקול של איתי, שכאחד שאינו "חבר קבוץ" נבצר ממנו להשמיע דבריו. אני מתוקף היותי "חברת קבוץ" זכאית  עפ"י חוק להשמיע מפי את קולו. ואני מדגישה- עמדותינו מנוגדות. וכך אני מוצאת עצמי תוהה: למה? איך ייתכן? מה קורה לי ולאחרים שאיננו  משמיעים קולנו בערוצים המקובלים, ובמקום זאת זורקים לחלל האוויר בחדרי חדרים ובמסדרונות אמירות המבטאות את אי הנחת שלנו מדברים המתרחשים סביבנו ובתוכנו. מה זה אומר עלינו? האין הסימפטום הזה מעיד על מחלה הפושה בקרבנו? נראה לי לא בריא בעליל לחברה, שפרטיה יהיו חסרי תעוזה ואומץ לומר דברם בפומבי. אבדנו את הריבונות והזכאיות שלנו להשמיע קולנו. מערכת שאיננה מעודדת תרבות דיון וחוסמת פלורליזם של דעות הינה מערכת חולה. אין פה ביקורת על הגופים הנבחרים, אלא, הפניית החיצים אלינו כציבור. כאשר הציבור הופך אדיש וחסר עניין בנעשה, עלול להיווצר מצב בו הרשות נהנית  מחופש פעולה נרחב ולא מבוקר, המביא להתנהלות לא תקינה של המערכת. אסיים במשפט של "וולטר" שאעפ"י שהוא די קלישאתי, עדיין הוא הלב והמשמעות של כל שכתבתי לעיל : 

                    "אינני מסכים עם דבריך אך אגן בכל כוחי על זכותך להשמיעם".