יצחק כצנלסון

מתוך טקס יום השואה, 2.5.2011.

יצחק כצנלסון נרצח באושוויץ ב–3 למאי 1944, על העתיד אותו לא זכה לראות, הוא כתב:

כשהכל נגמר, עלה השחר, שחר של אור לאחר סיוט.

נפערו שערי הברזל של המחנות, ארובות המשרפות שבתו –

ריח נורא שרר בכל ולא היה ממנו מנוס.

המתים מתו – והחיים רצו יותר מהכל – לחיות.

הם פשטו בכל הדרכים וצעדו מערבה, אפורים, ערומים

למחצה, רעבים, צמאים מיובשים,

מאוגרפים, ממורפקים ללא תעודה, ללא כתובת,

ללא קרוב ומודע, ללא תקוה, הלכו חזרה למקומות, החיים.

והיכו הירוק והתכלת את עיניהם: היתכן ? כבישים רצים,

בתים לבנים וגגות אדומים צחים, גני ירק מפזזים ומקשאות,

שדות ופלגים, חורשה ויער, העולם כמנהגו, הטבע כקדמותו,

כאילו כלום לא היה בעולם הזה, בטבע הזה…

והנה גם אנשים ! עוד יש בני אדם בעולם !

לא היה כוח לאגרף את אגרוף הנקמה, הפיות הרעבים ידעו

לא תליינים באפור, לא מקקי אדם, לא שלדים, פשוט אנשים חיים,

בריאים… האפשר שכל זאת נעשה בידי אנשים, האפשר שפנים איומות

כאלה ופנים צוחקות ויפות כמו אלה… פני אנשים המה…

רק את התאווה לחיות שוב, המרפקים פילסו דרך בעולם הצוהל

ובטבע המכסה כל בירק, ועלתה השיכחה המתוקה…

האם למישהו אכפת איך התגלה האדם במלחמה הזאת ?

האם מישהו חרד שלא יחזור מה שהיה ?