אני נכנס למשרד של שקד אביב, מנהל הקהילה, בדקה לארבע. הוא בקושי מתנתק ממסך המחשב שלו, אין אפילו דקה לנוח לפני הראיון. "הכל פה על סטרואידים", הוא אומר בחיוך כשאנו מתיישבים. "כמו מרק על סף רתיחה".

"תגיד", אני שואל אותו. "עוד אפשר בכלל לנהל את גח"א? כי את מדינת ישראל כבר אי אפשר, לפי מה שרואים כל לילה וכל יום. את ישראל וגח"א הקימו בערך באותו זמן עבור מעט אנשים שרובם האמינו באותו חזון. היום בישראל ובגח"א יש כמויות אדירות של אנשים והחזון? לא בטוח".

הוא עונה לי תשובה מתחום ההתמחות שלו – סיורי שואה. "ארגון 'הבונד' האנטי-ציוני טען כי אין סיכוי להקים מדינה יהודית, משום שנסיון העבר מלמד כי שנאת חינם מפילה בכל פעם מחדש כל מדינה כזו. אם נגיע למסקנה שלא ניתן לנהל – לא יהיה מה לנהל. אני חייב להיות אופטימי וכך לייצר מציאות".

אפרופו ניהול – אנחנו עוברים לדבר על כך שלא נרשמת התלהבות גדולה (האנדרסטייטמנט של השנה) מצד חברות וחברי הקיבוץ להיכנס לתפקידים בגח"א. "אני מבין את זה. זה מפחיד להתמודד בקהילה שלך. אני מסתובב בכלבולית ובבריכה ופוגש אנשים שניהלתי איתם שיחה לא נעימה רק שעתיים קודם. זה בהחלט משהו שעלול להרתיע. מבחינתי  – אני משתדל לטפל במה שמפחיד ומרתיע אותי במיידי ולא לדחות אותו".

אנחנו חוזרים לעניין בו פתחנו ונזכרים כי בעוד כמה חודשים יציין גח"א 74. כמעט הכל השתנה במהלך שבעה עשורים וחצי – אבל שיטת הניהול נותרה פחות או יותר על כנה.

"הנקודה החשובה היא שעולם הערכים נותר כפי שהיה", הוא מציין. "כבוד האדם, השאיפה לשוויון (שלא תמיד מתקיים) ובעיקר ערך הקהילה. נכון שהטכנולוגיה ודרכי התקשורת השתנו, אבל האנשים לא השתנו. אני חושב שגם לפני 74 שנים קיבלו החלטות לגבי אנשים שאתגרו את המערכת ואני מאמין בדרך הזו, גם אם אחרים כבר לא".

למתבונן מבחוץ נראה שהתפקיד ממש חשוב לו. הוא מדגיש שהוא נהנה, מדבר מתוך שכנוע עמוק ומפוקס בטיפול בעניינים שחלקם בהחלט דורש נשימה עמוקה. אולי בגלל זה הוא מדליק כעת מזגן.

טוב, גם מזגן עובד על גז אז עברנו באופן טבעי לנושא הגז. "כן, הנושא היה בדיונים בדרגים כאלה ואחרים בקיבוץ לפני הפרסום, אני מאמין שבעלי תפקיד נבחרו לתפקידם כדי לדון בעניינים כאלה לפני הבאת העניין לציבור, בשביל זה יש הנהלה. אמרה לי פה חברת קיבוץ משפט נהדר כשדיברנו על תחנת הכח – 'יש כאן תהליך שחשוב יותר מהתוצאה'. ההנהלה ובעלי התפקידים עובדים על תוכנית עבודה שקופה ומשתפת שתופץ לכלל הציבור. אני מאמין כי שלוש המטרות המרכזיות שלנו הן: להבהיר לקיבוץ שיש לנו חובה ניהולית להביא את ההצעה הזו, לוודא שהתהליך יהיה ראוי ומשתף ולהזמין את הציבור לקחת אחריות, ללמוד ובסוף להכריע בקלפי".

מה על שולחנך מעבר לענני הגז? אני תוהה. "אני עוסק רבות בנושא שחשוב לי אישית וחשוב בכלל – מערכת החינוך. היה פה שבוע חינוך מעולה בהובלת ערה, אנטה ויעל והייתה השתתפות ציבורית גדולה. אם בעבר היו פה מנהלי קהילה שבאו מתחומי בניין ותשתיות, כעת זה אני שבא מעולם החינוך וכאמור זה נושא שחשוב לי מאוד לקדם, כך שאני מעורב ועובד צמוד למנהלות. מצד אחד מערכת החינוך פה במצב טוב מאוד ומצד שני נכונו לנו אתגרים, משום שמחוץ לבועה הקיבוצית לא מעט דברים שקשורים לחינוך משתנים ולאו דווקא לטובה".

ואיך אתה רואה את המצב החברתי בקיבוץ? "אני חושב שבסך הכל הוא טוב ואנחנו מצליחים לקיים מערכת המנסה להתאים עצמה למכנה המשותף הרחב, תוך שהיא מנסה שלא לוותר על עקרונות. אני חושב שנקודה חשובה היא שהמערכת בגח"א נמדדת ביחס לשתי קהילות מובחנות – מערכת החינוך (ילדים ונוער) ופנסיונרים. אנו נמדדים ביכולתנו לתקצב, לעטוף ולקדם את שתי הקהילות הללו ושמים זאת כערך, בטח כשניתן לראות שהמדינה כושלת בתחומים אלה".

ומה יהיה בשיוך, שלא לומר אחריו? "השיוך יהיה אתגר גדול. זה תהליך קיבוצי שתלוי בחברים ועסקה הדורשת התגייסות של כולם, כי אני מזכיר שהקיבוץ הצביע באופן דמוקרטי בעד השיוך. הקיבוץ יסייע בהכוונה פיננסית ובהבאה של גורמים שיעזרו בהתאמת התשלומים – אבל אני מזכיר שסביר שלא יוכל לסייע באופן פיננסי ישיר לחברים. מה שחשוב בעיניי, זה להיות לצד האדם בלי קשר לכסף ואת זה נעשה. בלי קשר לשיוך, הנושא של קשר עם האנשים פה – מגיעות לפתחי סוגיות אנושיות ואני בעל אחריות כלפי האדם, גם אם אני לא מסוגל לעזור לו או לפתור את בעיותיו. אני רואה שאנשים מעריכים את היחס הזה, גם אם לא הצלחתי לפתור את הבעיה או הקושי".

הוא חושב להקים צוות שיעסוק בגח"א של אחרי השיוך. "מה שומר קהילה אחרי תהליך כזה, במסגרתו הופך כל אחד לבעל הנכס שלו? אני משוכנע שיש פה לא מעט אנשים שעבורם גח"א אינה רק פיסת נדל"ן אלא מחפשים יותר משמעות לחיים פה".

אני שואל על אתגרים קיימים. "יש פה לעיתים בעייה שנוצרה מאז ההפרטה בין הציבורי לפרטי – לא תמיד החבר יודע איפה הגבול בינו לבין הקיבוץ, על מה הקיבוץ אחראי ועל מה אני. יש גם לא פעם מצב שאנשים חושבים שהקיבוץ חייב להם. זה לא תמיד נובע מכוונה רעה – אנשים נותנים מעצמם ואז לעיתים נוצר מצב שהם מחכים לקבל חזרה. חשוב להדגיש שאנשים רבים נותנים מעצמם ללא תמורה – באים לישיבות מועצה, מתנדבים באירועים ומבקשים להיות אחראים למה שקורה פה. זה מתקשר לנושא עליו דיברנו בהתחלה – זה משהו שלדעתי נשאר כבר 74 שנים: התחושה שהפרט לא לבד פה ואנחנו עדיין נאבקים על ערכים כמו אז. אני שמח שבחרתי להתמודד על התפקיד ונבחרתי ומברך על כל יום במשרד הזה, גם אם הוא קשה ומאתגר".

טוב, מחוץ למשרדו מחכים צעירים שבאו לדיון על הזולה שבנו (רמז – בגח"א של המאה ה-21 זולות לא באות טוב בעין) אז אני אומר לו תודה ונפרדים עד הפעם הבאה.