בבית הספר, התגברתי מהר על קשיי השפה, והייתי בין הטובים בכתה. תמיד הצמידו לי עולים חדשים שעזרתי להם להיקלט. היה לנו מורה – אבא הוכברג-הרמתי, שקבל אותנו בכתה א' והיה מחנך הכתה עד סיום בית הספר בכיתה ח'. החינוך היה ברוח התקופה ובצל ה"מאורעות" ומלחמת העולם השנייה.

נשתמרו בידי שני חיבורים המעידים על רוח התקופה:

בכיתה ג' (1937) כתבתי על הטיול לעמק חפר – הלכנו על הכביש החדש (כביש 4) והנה המכבש ה"טיפש" הילדים פתחו בשירה וגם "מטבח" הזפת ראינו שם. הלכנו הלאה והנה לבנים שחורות– פחמי אבן, אלו הם שיירי עצים שלפני שנים רבות שקעו באדמה והתאבנו. גם ביצת עתה ראינו מה גדולה הביצה, כל–כך הרבה מים. והגענו אל אדמת הקק"ל, ראינו מושבים יפים וקיבוצים שבונים את המולדת.

מרים רוזנבוש ג1.

ובכיתה ו' עם גזרות ה"ספר הלבן" (1940) כתבתי על גזרת הקרקע – עוד לפני כ-50 שנה הייתה ארצנו שוממה ובלי ישובים יהודים .ובגולה האפלה רע ליהודים ומצבם קשה מנשוא. אז אמרו: "קומו ונעלה ציון ונבניה". הם עלו בעליה הראשונה ובנו חלק מן השפלה, ובעליות הבאות התפשטו בכל חלקי הארץ. אולם כעת רוצים לחלק את הארץ ולתת לנו רק את אזור החוף ועמק יזרעאל. ואנו, איך נסכים? הלא מיליוני יהודים עוד צריכים לעלות! והנה יצאו בחורינו ויבנו ישובים בכל מקום , אפילו בגבול הצפון והנגב השומם. בלילה אחד בנו ישוב. מתיישבים רבים מכל הסביבה באו לעזור להם ולמחרת והנה –ישוב .את כל זה עשו כדי לבנות את הארץ כולה, כדי לעמוד בפני כל הגזרות והמכשולים הרבים יידעו נא שונאינו כי לעם העתיק ל"עם הסוחרים" יש מולדת.

אנו נעמוד בפני כל המכשולים, אנו נבנה לנו מולדת גדולה.

מרים רוזנבוש, כיתה ו' (1940).