פעם, יום אחד, ארוחת צהריים. במרחק שניים או שלושה שולחנות לפניי, יושב אפרים פרנק ואיתו זוג אורחים, גבר ואישה בלתי מוכרים. אפרים התחיל איתם שולחן חדש, למרות שהקודם טרם התמלא! והבאים אחריו לחדר האוכל, ברוב טקט, גם הם לא השלימו את אכלוס השולחן. יש לו אורחים.

עוד בטרם התקרבתי, אני רואה את אפרים מארח, מסביר פנים, אף שופע דברים והסברים לאורחיו. אני גם מבחינה שהוא קצת בלתי שקט. הבעת פניו מודאגת, הוא מנסה לרמוז לי משהו. אבל, אני גם מרחוק הבנתי – לא היה מקום לטעות – אנשים לא צעירים, בעלי מראה אירופי לגמרי. ושפתם-  צלילים כלשהם משיחתם מגיעים לאוזניי בעודי מרחק שניים-שלושה שולחנות מהם – שפתם, גרמנית. ואפרים, הרי כבר שנים הוא בענייני השילומים. אז מה יש פה לא להבין – אורחים נכבדים וכך יש לנהוג בהם. אני מסמנת לאפרים כי הכל בסדר, כי קלטתי את הסיטואציה. הוא עדיין לא רגוע. קם לקראתי, מתחיל להסביר. אבל ראשי כבר עסוק באיך לתת להם את השירות הטוב ביותר, שעגלתי מאפשרת (ונימוסיי), מבלי להבליט את העובדה כי מה שהם מקבלים, הוא בכל זאת צ'ופר (וגם, איך אשדר זאת לאפרים). בדיעבד, היה זה מזל שרק הם איישו את השולחן. כי איך הייתי מתמרנת בין מי שאמורים להסתפק ב- או, או, או, לבין מי שאני מתכננת לו כבר עכשיו גם וגם וגם…

הגעתי. אפרים עושה לנו הכרה: שמותיהם, שמי, כמה מילים, ומיד גם תרגום. וגם ניסיונות תיווך. תודה אפרים, זה בסדר. וגם: הרשה לי להציע את מרכולתי בעצמי. ואל, אל נא תהיה מודאג כל כך…

כבר אמרתי, יש מבחר. גם צלחות מיד הקציתי. את המנה הצמחונית אני מציגה באופן הכי טבעי כ"פור שפייזה" (מנה ראשונה); את מנות ה"במקום" (שבמקור, מיועדות למי שמעדיפן על המנה העיקרית) אני מגישה להם כבייל אגע (התוספות), וגם מנת דיאטה עוזרת לי להשלים פלטה נאה למדיי של המנה העיקרית שהיא בשר. אני גם מפנה תשומת ליבם למרק והסלטים שעל השולחן; רק אלתור של "נאך שפייזה" – דזרט בעברית – עדיין אין לי. אבל, הראש עובד, אולי יעלה משהו. ואם לא, יש להניח כי במילא ישתו קפה אצל חנה, שעל העוגות מעשה ידיה אין צורך להכביר במילים. ואחר כך, מתנהלת לה בינינו שיחה, הם שואלים ואני עונה, ואולי גם להיפך. ואני נהנית לעקוב אחר הבעת פניו של אפרים, איך היא משתנה ממודאגת למתפלאת…