בימים הקשים האלה שעוברים על כולנו, "ימי קורונה", אנחנו מקבלים ושולחים זה לזה בדיחות, סרטונים מצחיקים, מאמרי הרגעה ומה לא?

דבר אחד מהרבים שקבלתי במהלך השבועות האחרונים, דיבר אלי מאוד, שיר שכתב מי שהיה נשיא המדינה, זלמן שז"ר ז"ל:

טוב לאדם

טוב לאדם היות פעם בדד.

לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,

רק הוא עם לבו, עם הלב, רק בלבד.

וטוב כי ייצא פעם ריק מנכסיו,

לא בית, לא שדה, לא נדרש, לא חייב.

רק יקשיב אל לבו ויחריש חרש רב.

טוב כי ייצא האדם מנכסיו,

כי יקשיב אל לבו ויבין לחייו

ויידע אשר יש ויחוש מה חייב.

 

השיר הזה טלטל אותי, מכאן ולשם. בעיקר שאלתי את עצמי מה  אני חייבת.

אז גם בימי הקורונה האיומים שאנו חווים עכשיו, בתוך חוסר הוודאות המוחלט בקשר למה שהולך לקרות בעולם בכלל,  ואיתנו בפרט, אני מרגישה שאני יודעת מה יש לי וחשה מה אני חייבת .

אחד מהדברים שאני חייבת, הוא המאבק שאני מנהלת כאן  בעד גיבוש נוהל שימנע מצבים של ניגוד עניינים בהקדם האפשרי. כזה שיביא לסיומה של גרירת הרגליים בכל התחומים המחייבים יושר, שיתוף, שקיפות וגילוי דעת. כזה שיגרום לממלאי התפקידים הציבוריים שלנו לשקול שיקולים נכונים, אמיתיים ונקיים, כזה שיחסוך מן החלשים שבינינו עוולות פוגעניות, כזה שיחייב את כולנו לציית לחוק ולגורמי הסמכות שמפקחים עלינו.

לצערי, נכון לעת הזאת עוד לא הצלחתי. אבל אני לא אוותר.

בין השאר משום שמרגע שהעליתי את העניין הזה לאחר שנחשפתי לתוצאותיו הכעורות, אני מוצאת את עצמי ואת בני משפחתי מותקפים על לא עוול בכפנו. אותי מאשימים בהגשת "תלונות שווא" ובנקמנות, מי ששימש עד לאחרונה כיו"ר ההנהלה בפועל צועק עלי "למה מי את בכלל", או "תסתמי" ואף מכנה את הנושא הזה "חארטה",  יו"ר ההנהלה הקודם קורא לו שישוב לכסאו (לאחר שלקח לעצמו חופשה בעקבות ה"תסתמי") כי צריך אותו עכשיו, ובעשותו כן גורם לי להרגיש מושפלת עד מאוד. חבר הנהלה אחר מכנה את ילדי "ג'ורה" ו"גועל נפש", אנשים שאינני מבינה מנין יש להם את  הזכות לעשות כן, מטילים דופי בחינוך שלי ושל יגאל את ילדינו שרק אתמול כונו על ידי חברת הקיבוץ "מסוכנים", ועוד ועוד. והקיבוץ שותק. חלק מהחברים אמנם מבקשים לחזק את ידינו וחברי ההנהלה גינו את התנהגותו של היו"ר שלהם בפומבי, אבל מי שמנהלת את הקהילה שלנו ומי שעומד בראש המועצה שלנו, שבמהלכה נקראתי "לסתום", לא עשו זאת.

והקיבוץ לא רק שותק.

לצערי הגדול, מי שמונו מטעמו על תרבות השיח, נוזפים בילדים שלי השכם והערב, אך לא עושים זאת כנגד מי שמתבטא בגסות רוח כלפינו. ילדים, גם אם הם גדולים, נוטים לבטא מצוקה גדולה כשפוגעים בהורים שלהם. לפעמים הם מבטאים אותה בשקט, לפעמים בקול ולפעמים, כן לפעמים הם מגזימים גם בעיני. אבל לא יתכן שרק אותם יוקיעו, לא יכול להיות שכשמתארים אותנו כמשפחה שמסתובבת בקיבוץ עם דחף של נקמה או כאנשים מסוכנים, אף אחד לא יפצה את פיו ויגיד לאלה שמתבטאים ככה, "עד כאן".

מה שכן נעשה במקום הזה, הוא שמישהו או מי שהם,  שמאוד "דאגו" לבת שלי, ניסו לשים אותה ללעג – לא פחות מזה, והזמינו לכאן היום משטרה כדי שתבדוק האם היא מתכוונת להתאבד, רק משום שהסבירה לכותבת שתיארה אותנו כ"מסוכנים" וקראה להתעלם מאיתנו, שקריאה להתעלם מאנשים כמוה כ"חרם" שלעיתים מוביל אנשים להתאבד!

מאמינים? גם אני לא האמנתי.

ולמה כל זה קורה? כי קשה לשמוע את מה שאנחנו אומרים, כי אנחנו כופרים בעיקר, כי אנחנו פועלים למען שינוי שיעשה טוב יותר לכולנו.

אז מתוך חשבון הנפש שעשיתי עם עצמי בעקבות השיר היפה הזה של זלמן שז"ר ז"ל, אני יודעת מה יש וחשה שחייבת להמשיך, עד שיבוא השינוי.

 

 

 

 

 

 

 

2 Responses to "יידע את אשר יש ויחוש מה חייב" / רקפת מוהר

  1. חגי בר אילן הגיב:

    רקפת,
    כל הכבוד על המאבק הצודק שאת מנהלת.
    את נותנת השראה לחלק גדול של הציבור.
    מאחל לך הצלחה.
    חגי בר אילן

  2. רמי באואר הגיב:

    אני מאוד מעריך את האומץ לאפשר לכולם לקרוא ולהגיב בקהילה שלכם. לכן אני כותב בחרדת קודש כדי לא לפגוע באמון שניתן בבמה הזו. אני מבקש לקרוא את הכתוב כדעה אישית בלבד. למען הגילוי הנאות אני מכיר את יגאל מהצבא. לכן אין מצב שאשלים עם פגיעה בשמו או בשמם הטוב וכבודם של משפחתו. זו עמדה עקרונית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
    במיוחד בימים האלה מומלץ להרים מבט ולהפנים מה קורה ולמה.
    נשיא צרפת מקרון בנאומו האחרון לאומה אמר: ״אנו עוברים תקופה טראומטית של טלטול אישי ולאומי. הבה נחיה אותה בלי להתכחש לה. הבה לא נמצא בה סימנים שתמיד צדקנו בתפיסתנו ובכל מה שהאמנו". הבה נחשוב מחדש על האידיאולוגיה שלנו. נגדיר מחדש את דרכנו. כולנו. ואני בראש״.

    אני מבקש להתייחס לשתי עובדות משותפות ליגאל ולי כבני משק שממחישות את גישת הקיבוץ של ״תמיד צדקנו בתפיסתנו ובכל מה שהאמנו בו״. מהציטוט לעיל.
    1. קבלה לחברות של בחירת לבנו – מזכיר הקיבוץ פונה לאישה שעימה בחרנו להקים משפחה ומודיע לה שהיא צריכה לעבור מסלול של קבלה לחברות;
    2. סידור/קביעת מקום עבודתה – בהקשר זה אני מבקש להפנות לחוק יסוד חופש העיסוק.
    בשטעטל המשפחה באמצעות מנגנוני הקהילה נהגה להתערב בהחלטות אישיות. הקיבוץ באמצעות התקנון נטל לעצמו כח שביכולתו לערער על ההחלטה/הבחירה מי תהיה אם או מי יהיה אבי ילדי בני המשק זהו דבר בלתי מתקבל על הדעת בחברה שהרימה את נס הפרוגרסיביות. על זה אמר איינשטיין: ״ 3 כוחות חזקים שולטים בעולם טיפשות, פחד וחמדנות״.
    במבט לאחור היה מקום לשמור על זכות חופש העיסוק של רקפת כמו גם על זכויות יסוד אחרות של בני משק שזכויות יסוד שלהם נפגעו גם הן. אני פתוח לשמוע דעה שונה ובלבד שתהיה מבוססת.

    האם ראוי ורלבנטי ללמוד מעברנו המשותף? אני ממליץ לקרוא את הדברים שרינו צרור כתב ב- 2007 תחת הכותרת הריבונות השלישית איבדה שליטה. מאמר שתורגם לסרט יהודים פעם שלישית בו ערך השוואה בין התהליכים שהובילו לחורבן שתי ממלכות ישראל בעבר. תהליכים הרסניים, שהזכיר גם יאיר גולן (שהחלו בפגיעה בשלטון החוק או בשופטים), שעוברת החברה הישראלית היום. לדעתו יש דמיון רב בסיבות למצב של היום. שסע חברתי, שבטיות, קיצוניות דתית וקנאות שהם הגורמים למלחמת אחים. עוני, שחיתות ציבורית ופערים חברתיים הוא המשולש שפירק עד היום כל חברה בעולם.

    אסיים בהמשך דבריו של הנשיא מקרון:
    "הבה נחשוב מחדש על האידיאולוגיה שלנו. נגדיר מחדש את דרכנו. כולנו. ואני בראש״.

    הגדרה מחדש של דרך יכולה לכלול גם שיקולי תיקון. אם נעשו בעבר דברים טיפשיים אפשר להתנצל. עוולות צריך לבדוק ולתקן. אסור ששנאה תפרק שוב את הבית.
    יש לי הרבה כבוד לקהילה שבניתם. תנו דוגמה.

    רמי באואר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896