שנת השירות ההתנדבותית הינה נדבך חשוב מאוד בגידול ילדינו. מדריכי הנעורים ומערכת החינוך הקיבוצית משקיעים רבות ומעודדים את הנערים להתנדב בשנה חווייתית ומשמעותית, מתוך כוונה לתרום למדינה ולחברה הישראלית, להכיר אנשים ומקומות חדשים – וגם בשם ההגשמה העצמית. בשנה הבאה ייצגו אותנו הנערים והנערות במספר מקומות מגוונים כמדריכים בכפרי נוער ובפנימיות. בשנה הנוכחית עושים זאת חברי קבוצת "קרמבולה": ניתאי דניאל בכפר הנוער בן-שמן; עדן נבון בכפר הנוער כנות; תאיר ורדי בכפר השיקומי מלכישוע; דורי אחיטוב בקהילה בירושלים; טס שילר בקיבוץ לוטן; אלמוג אייזנר בכפר הנוער בבוסתן הגליל; ויותם שוורץ, שמתנדב כמדריך בכפר הנוער החקלאי חינוכי "כדורי".

יותם, מדוע החלטת ללכת להתנדב בשנת שירות לפני הצבא?
ראשית כל בגלל המשפחה. הדוד והדודות שלי עשו שנת שירות אבל אמא שלי לא, ולכן היא דחפה אותי ללכת כי הצטערה על כך שלא יצא לה לעבור את החוויה הזו. בנוסף, ההווי של הנעורים והסביבה הקיבוצית מאוד עודדה אותנו ללכת לזה וכיוונה אותנו לשם, כמו גם הרצון לתרום למדינה לפני הצבא.

למה בחרת להתנדב דווקא בכדורי?
ניסיתי להתקבל לשלושה מקומות אחרים ולצערי אבל גם לשמחתי למדתי לקבל את המילה "לא". הגעתי לכנס בכדורי דרך חבר, ולאחריו חשבתי שגם לשם לא התקבלתי ולכן והמשכתי לחפש במקומות נוספים, ואז הגיעה שיחת טלפון מכדורי עם תשובה חיובית, והחלטתי לוותר על האפשרויות האחרות.

מה עושים בשנת השירות בכדורי?
כדורי הוא כפר נוער חקלאי חינוכי. יש בו בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי, רוב החניכים בו מגיעים מאזור טבריה, עפולה, חיפה והקריות. בעבר הוא היה בי"ס חקלאי הנחשב לעילית וממנו יצאו בוגרים שלימים הנהיגו את המדינה, וביניהם יצחק רבין, יגאל אלון וחיים גורי. כיום הוא בי"ס אזורי של המועצה האזורית גליל תחתון ובפנימייה יש קבוצות חינוכיות-טיפוליות של חניכים שהגיעו מרקע של בעיות במשפחה, מחסור כלכלי, רצון להצליח להשיג תעודת בגרות וכו'. בכפר יש 7 קבוצות: קבוצת ז-ט, 3 קבוצות של "ותיקים בארץ" בכיתות י-יב, 3 קבוצות של נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) שהגיעו מברית המועצות. בנוסף, יש נוער שהוריו עלו לארץ ושלחו אותו לפנימייה כך שיוצא שבתוך קבוצות הותיקים משתלבים גם נערים מברית המועצות שלא יודעים עברית ועלו לארץ לא מזמן. כמו כן, הכפר קלט בני-נוער פליטים מאריתריאה, כאשר שישה מהם חניכים שלי. לחניכים יש לו"ז צפוף הכולל עבודה ברפת/דיר/אורווה פעם בשבוע, השכמה לביה"ס ב-6:30 ולאחר מכן עזרה פרטנית בלימודים, שלוש פעמים ביום שיחות קבוצה, פעילויות חינוכיות מעשירות ומגבשות שמועברות על ידי הש"ש (שין-שין = מתנדב בשנת שירות) והמדריך, וכן חוגי אחה"צ.

איך האריתראים משתלבים בארץ, ובמרקם של הכפר בפרט?
קודם כל חשוב לי לציין שכולם אנשים מדהימים, ולכל אחד מהם יש סיפור חיים קשה ובלתי נתפס. אמנם חלקם עושים בעיות אבל התפקיד של הכפר ושלי בפרט כש"ש הוא להראות להם את דרך הישר. הם מדברים עברית מצוין כי הם משתלבים במסגרת עם הצברים, לעומת נערי נעל"ה שנמצאים במסגרת של דוברי רוסית ולוקח להם יותר זמן ללמוד עברית. לי יש קשר חזק מאוד עם האריתראים והתחברתי אליהם באופן טוטאלי. אני נוסע איתם מדי חודשיים, בתור האפוטרופוס שלהם כאן, לחדש להם את ויזת השהייה בארץ ואז להסתובב איתם בדרום ת"א. מדובר בתהליך מייגע, בלשון המעטה. למעשה, המעמד האזרחי שלהם כאן לא עתיד להשתנות ולכן המטרה שלהם היא לשרוד ותקוותם היא בסופו של דבר להגיע לאחת ממדינות אירופה ולהשתקע שם. יחד עם זאת, המצב של החניכים שלי הרבה יותר טוב מבני-ארצם שנמצאים בדרום ת"א, למשל. שם הם לרוב מסתובבים ברחובות ללא קורת גג בלי אפשרות לעבוד כי המדינה לא מאפשרת להם, אז במקרים רבים הם פונים לפשע, כי אין להם מה להפסיד.

כיצד הם הגיעו דווקא לישראל?
הם ברחו בגיל צעיר מאוד כי במדינה שלהם מתנהל משטר דיקטטורי צבאי הדורש מכל אזרח להתגייס עם סיום לימודיו בבית הספר ולשרת כחייל עד גיל 50 ואפילו 60, כלומר לחיות כל החיים בלי זכויות. הסיבה לכך היא מלחמה תמידית של אריתריאה עם שכנתה, אתיופיה. בדרך לישראל הם עברו התעללויות וזוועות שנגרמו להם בעיקר על-ידי הבדואים בסיני, שאף גבו מהם הרבה כסף (למעלה מ-2,000$ על כל מעבר גבול- מאתיופיה/סודן למצרים ואז לישראל). חניך שלי אף אולץ לשתות מים עם דלק במשך שבוע; מישהו אחר ראה איך שורפים לו את המשפחה מול העיניים. סיפורי זוועה שלא דמיינתי שבכלל יכולים להתקיים עד ששמעתי אותם ממקור ראשון.

מתוך התערוכה של חגית מירון בגלריה

איך הם והסיפורים שלהם השפיעו עליך?
בזכותם אני מסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר הומניטארית. בעקבות העבודה שלי ביססתי את דעתי כי לפני כן לא ידעתי מספיק על מצבם של הפליטים והעובדים הזרים בארץ. היום אני חושב שצריך למסד את השהות של הפליטים כאן ולתת להם אפשרות לעבוד. אני מאמין שהרבה חניכים ישראלים שהגיעו לכפר שינו את דעתם לגביהם ולגבי בני מיעוטים אחרים שמגיעים לפנימייה. רוב החניכים מגיעים מבתים בהם לעיתים פחות רגישים לסבלם של המיעוטים הללו, אבל פה הם משתלבים יחד איתם ומבינים שזה לא נכון לשפוט אותם בגלל דעות קדומות או יחס לא טוב מהחברה. בקבוצה שלי יש ילידי הארץ, 6 אריתראים, 3 בדואים, ו- 8 יוצאי חבר העמים. אמנם הבדלי התרבויות ביניהם ניכרים אבל כמובן שכולם שווי זכויות ואף אחד לא מרגיש שהוא יותר טוב מהשני, אם זה בחברות של מוסלמים עם יהודים ועד לזוגות מעורבים וכו'. בסך הכול כולם שותפים לאותו גורל וכולם שואפים להפוך את חייהם לטובים יותר.

מה למדת על עצמך מאז שהתחלת את השנה?
למדתי איך לגשת לאנשים ולהבין אותם. לחשוב בצורה רחבה יותר, להקשיב, לקרוא מצבים, למשל, כשחניך שלי מספר לי סוד או מדווח לי על משהו אסור שעשה, ואז אומר לי להישבע לא להעביר אותו הלאה – אני יודע שהדבר היחיד שהוא רוצה זה שאדווח על זה. אני מבין שהוא נמצא במצוקה וזוהי למעשה הזעקה לעזרה הכי חזקה. חוץ מזה אני חווה לראשונה עצמאות טוטאלית. נכון שבקיבוץ מאוד מעודדים אותך ליזום ולקחת אחריות במהלך שנות הנעורים, אבל כאן יש לך תפקיד משמעותי שמגיע עם אחריות גדולה שכמותה יש מעט מאוד לנערים בני גילי. מתייחסים אלי כמו אל אדם בוגר ואין לי אפשרות פה להתנהג כמו ילד, ולפעמים זה קצת חסר, כי אני עדין ילד…

פורים 2015 יותם שוורץ וטס שילר

מלבד האחריות שיש לך כמדריך, איך זה לחיות בקומונה עם הש"שנים הנוספים?
אנחנו עשרה ש"שנים: חמישה בנים וחמש בנות, שמסתדרים מעולה. כמובן שיש בעיות לפעמים אבל בסה"כ הדברים עובדים טוב, עד כדי שפוגעים במודע בשעות השינה שלנו כשיושבים עד 3 בלילה. עכשיו אנחנו עובדים על הפקת פורים, מה שמזכיר נשכחות (פורים נעורים האגדי). אם לפני השנה הזו הייתי קם לעבודה אבל לא מתעורר לבית הספר או לטיולים – היום אני יכול לקום אחרי מעט שינה, לסדר יום אינטנסיבי שמתחיל ב-6:30 בוקר ומסתיים ב-12 בלילה. אני די היפר-אקטיבי ובשיעורים בבית הספר היו לי הסכמים עם המורים שאני חייב לצאת להתאוורר בחוץ אחרת הייתי משתגע. כאן אני יושב בשיחות שנמשכות שעות כי אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי להפסיד אותן. קיבלתי פרופורציות בכפר ואני מסתדר עם זה נהדר. אפילו אמא שלי רואה איזה שינוי עברתי בזכות החדר המסודר שאני משאיר בסופי השבוע שאני נמצא בבית…

יש רגע שזכור לך לטובה במיוחד מהשנה?
אני חובב סוסים ולכן התחלתי ללכת לאורווה עם חניכה אחת, ומאז הצטרפו אלינו עוד 6 חניכים שהתלהבו מאוד מהסוסים, פתחנו פעם בשבוע יום חוג לחניכי הקבוצה שלי למשך 3 שעות חוץ מהחוג הרגיל ואני מרגיש סיפוק גדול מכך שהצלחתי לסחוף אותם אחרי. לאחרונה גם הקמתי ליגת כדורעף שעובדת על טורנירים בין החניכים בכפר בשבתות. הכול התחיל במקרה כשלקחתי כדור, הפעלתי בידורית עם מוזיקה ושיחקתי עם חניך אחד. תוך כמה דקות הגיעו המוני חניכים וחילקתי את כולם לקבוצות, ומאז החלה מסורת חדשה בכפר, כשבכל יום שישי בצהריים משחקים ונהנים. זה מדהים כי בדרך כלל אני נאבק עם החניכים כדי שיבואו לפעילות וכאן כמעט כל מי ששהה בכפר הגיע לדשא לשחק כדורעף, 3 מקלות, לקפוץ בחבל ולשחק בעוד משחקי כדור במשך שעתיים, וזה היה תענוג גדול.

ובתוך כל האינטנסיביות, אתה מצליח לשמור על קשר עם שאר חברי הכיתה שלך מהקיבוץ?
בהתחלה הרגשתי מוזר כי מצד אחד הכרתי חבר'ה חדשים אבל מצד השני אני מתגעגע לחברים שגדלתי איתם בקיבוץ. ניסיתי בכוח להיות בקשר איתם אבל המרחק מאוד מקשה על זה, בטח כש"סוגרים" שבתות בכפר והרבה פעמים אין חפיפה בין היציאות שלנו, בסופי השבוע כשמגיעים לקיבוץ. אנחנו מצליחים לגשר על זה עם ביקורים הדדיים, כל אחד בקומונה של השני, ושיחות טלפון בימי שישי, כשכל אחד מספר איך עבר עליו השבוע. זה ברור לכולנו שהחברות בינינו היא לכל החיים ואנחנו לא נוותר עליה. נשארנו מגובשים, אבל אין מה לעשות – בשלב זה של השנה האנשים שהכי מבינים אותך אלה החברים לקומונה. אני מרגיש שאני מכיר אותם כבר 18 שנה, ויודע עליהם הכול – ולהפך. אני חשוף בפניהם 24/7 ולא יכול להסתיר מהם כלום, ולמדתי לחיות עם זה – לטוב ולרע. אם יש משהו מוזר שלא חשבתי שיקרה זה שלא יימאס לי מהם אחרי כל כך הרבה זמן ביחד. אנחנו אפילו נפגשים ביחד בסופי שבוע אחרי שאנחנו ביחד במשך שבועיים. אבל למרות כל זה אני ושאר בני ובנות הכיתה שומרים על קשר כמה שאפשר, ונפגשים לשתות קפה בשכונת הצעירים בכל הזדמנות.
תודה רבה ששיתפת אותנו ותמשיך להנות ולהצליח!

אולי תרצו לקרוא את הכתבה על התערוכה של חגית מירון, העוסקת במבקשי המקלט:

השהיה