אנחנו תמיד זוכרים לגילי צנגן חסד נעורים. בתחילת האייטיז, בטיולים השנתיים, הוא היה המלווה שלנו ולא סתם מלווה. במשך היום הוא נתן לנו לשאת לפי התור ובגאווה את הרובה שלו ובלילות מול המדורה, הוא היה נותן לנו לטעום בירה "באדוויזר". מאז ומעולם הוא היה "קול" (Cool) ותמיד עם חיוך.

גם החצר שלו מחייכת. אולי גם אתם מסתכלים עליה, בלי לדעת שהוא גר שם אבל כשעוברים או נוסעים בכביש ליד, העין נמשכת מיד אל היופי הנקי, אל הפשטות שתמיד מנצחת. יש כאן אסתטיקה שנובעת מהפשטות – אין צמחים עונתיים ולכן הפשטות היא גם בתפעול ובטיפול.

"תמיד אהבתי דשא ואני תמיד אוהב להיות בחוץ", הוא מסביר. בכלל, בגיל 73 הוא פנסיונר פעיל: עובד בקיץ בכיסוח הדשאים בקיבוץ במסגרת ענף הנוי, עובד יום בשבוע בחדר האוכל, אבל בעיקר משקיע בספורט.

"אני פותח את היום, כל יום, בבדיקה באינטרנט של מצב הגלים בים", הוא מחייך. "וכשהים מתאים, אני נוסע לשוט". לשוט זה אומר לחתור בקייאק שלו, תחביב אותו מטפח גילי כבר עשר שנים. אנחנו נזכרים שבתחילת שנות השמונים הוא היה חלק מאותה "מאפיית גלשנים" של חבר'ה בקיבוץ שגילו את גלישת הרוח.

"בטח", הוא מאשר ומשחזר. "חוץ ממני היו שם גם גלעד רפאלי, גידי שקדי, אלי לבבי ואחרים. את היסודות למדנו כאן, בבריכות הדגים מאחורי עין החורש ואחר כך היינו נוסעים לגלוש באגם ברוך, אז עוד אפשר היה להגיע עד המים עם האוטו, לפני עידן הגדרות".

יש לו גם אופניים עליהם הוא רוכב ברחבי עמק חפר, ובטח שמתם לב שסוגי הספורט בהם הוא עוסק, הם כאלו שאינם מצריכים שיתוף פעולה. "אני סוליסט", הוא מאשר. "לא סתם הקייאק והאופניים הם ענפי הספורט בהם אני משקיע".

אנחנו יושבים בסלון שלו. מצד ימין יש שולחן עץ יפהפה שגילי עשה במו ידיו ועל הקירות תמונות של טל בתו ושל יופ, בעלה של עורפה צנגן. אבל כעת אנחנו מתרכזים במה שגילי מגיש. "אלה אגוזי מקדמיה קלויים, מהעץ שלי. עוד מעט הוא בן 50", הוא שם קערה במרכז השולחן ולא שוכח להביא מפצחי אגוזים שמסייעים להתמודד עם אתגר הפיצוח.

אין הרבה פיצוחים שיכולים להתחרות בטעם של אגוז מקדמיה קלוי.

פשוט אין.

אנחנו שואלים אותו ממתי הוא בבית הזה, שנמצא בשכונה ליד משק בית-ספר. "מאז שהשכונה נבנתה", הוא עונה. "אתם זוכרים מה היה פה לפני השכונה?", לא, אנחנו לא. "היה פה שדה פרגים ואז ישראל כץ הביא משאיות עפר, שפכו והגביהו את השטח ובנו את השכונה באמצע שנות השבעים".

באותן שנים השתייך גילי לגרעין המייסדים של מג"ח, או כפי שהוא מזכיר את השם דאז – המסגרייה המכנית. "היו לנו מחרטות ואורי מירון, שהיה אז מרכז משק, הציע לנו לעשות משהו. התחלנו לבצע עבודות עיבוד שבבי עבור הקיבוצים פה באזור ובתחילת שנות השמונים גלעד רפאלי, בעזרתי, המציא את תאי ההטלה האוטומטיים לתרנגולות ואז התחיל נפח העבודה לגדול מאוד. מאוחר יותר הייתי נוסע לחו"ל כדי להדריך את הלקוחות על תאי ההטלה, הייתי בהולנד, באיטליה ובארה"ב ובסך הכל עבדתי במג"ח 17 שנים". אחר כך היו 17 שנים נוספות במכונות המיץ של פריגת.

המסגרייה המכנית כבר נסגרה ונמכרה, גם פריגת כבר עברה ואנחנו שואלים את גילי לדעתו על המצב כיום בקיבוץ, סליחה – הקיבוץ המתחדש.

"אני יושב על הגדר", הוא אומר. "לא מתיימר להבין את התהליכים, אבל ממשיך לתהות איך קיבוצניקים שאין להם דוד עשיר באמריקה, יוכלו לשלם את הסכומים שעולים פה כשמדברים על התהליכים". הילדים שלו גרים בחוץ. "טל, בת 26, עובדת כמנהלת צוות בתעשייה האווירית ותמיר לומד מדעי הצמח", הוא מספר בגאווה. בטח שהוא רוצה שהם יגורו פה, אבל יודע שלא בטוח שזה יתאפשר.

הוא אוהב את הקיבוץ, אף פעם לא עזב אותו ומרוצה מהחיים. זה שינוי מרענן למצוא מישהו שמדבר כך. "אני מרוצה מהחיים בקיבוץ. החל בילדות נהדרת בלינה המשותפת ועד היום, כשאני פנסיונר שלא צריך לדאוג יותר מדי וכל עוד אני בריא, הכל טוב".

בסוף הערב ואחרי שקיבלנו שקיות של אגוזי מקדמיה לדרך, אנחנו יוצאים שוב אל החצר שלו. יש משהו שמזכיר גן יפני, עם הקווים המדוייקים, הנקיון והמינימליזם.

כן, יש כאן משהו Cool.