למרות שחלף זמן מאז שחזרתי מביקור השורשים שלי, אני מבקש לחלוק את החוויה עם החברים. אולי גם בגלל שהכל החל כאן, בגבעת חיים…

ב-1993 התאספנו במועדון בקיבוץ למפגש משפחתי. השושלת שלנו התחילה (עד כמה שידוע לנו) בשנת 1773 ביסודם של שני אחים – רבי דויד לזרוס (אליעזר) לקר (LAQUER) ורבי יוסף לקר (האח הבוגר). למפגש המרגש הגיעו כ-150 נציגים מכל קצוות תבל (16 מדינות), ביניהם אנשי מדע, מסחר ותקשורת.
אחר כך נערכו עוד ארבעה מפגשים: שניים בארה"ב, אחד בהולנד, ועוד אחד בארץ ב-1999. עכשיו יש לנו אילן יוחסין מסודר באתר ברשת, דף בפייסבוק, ויש לנו קשר תמידי עם כולם.
בגבעת חיים נולד הרעיון של אנדראס לקר, אחד המארגנים (כומר פרוטסטנטי שעוסק בתאולוגיה, בן לאם יהודיה) לארגן משלחת לביקור ב"ברסלאו" (כיום "ברטסליו") וסביבותיה שבה חיה הקהילה שלנו – קהילה קטנה אבל עם הרבה השפעה חברתית, כלכלית.
היות והייתי בחלק מהמפגשים, חבר הועדה המארגנת, מאד רציתי לבקר במחוז ילדותה של אמי – אנני, דודתי אילזה ברונר (סבתא של גלי אבן שושן), ודודתי חוה שנולדו בעיירה קטנה ושמה "נמסלאו", כ-40 ק"מ מהעיר ברסלאו (אילזה הגיעה לארץ ב1933, חווה הגיעה לארץ ב- 1939, ואמא שלי הגיעה לארגנטינה ב1937). לגבי הבית שבו גרה המשפחה נאמר לי שהוא בכלל נהרס.
הצטרפתי למשלחת בת 12 חברים-צאצאים.
את הביקור והנסיעה ממקום למקום ערכנו במיניבוס ששכרנו מראש. ב"נמסלאו", חיכו לנו המארחים – טומס, אנדרס ובתו נטליה ששמשה כמתורגמנית. תומס ואנדרס הם מורים להיסטוריה בבית ספר תיכון, ובמסגרת שיעור על חיי הקהילה היהודית ב"נמסלאו", הם נדרשים לשמור יומיים על בית הקברות היהודי ששימש לקבורה לכל היהודים בסביבה. שם גם קבור הרב דוד אליעזר לקר. התלמידים עושים זאת ברצון (מי לא רוצה קצת חופש מלימודים עם עבודה בטבע?). עוד באותו היום סיירנו בעיירה שמונה כיום כ-40,000 תושבים. במקום בית הכנסת שנהרס יש שם מכון כושר (לצערי אין אפילו שלט לזיכרון, כך שהדורות הבאים אפילו לא ידעו מה היה לפני).

ביום השני חשבתי שהמנוע של המיניבוס ישבוק אבל באורח פלא האלקטרוניקה התאוששה…
אחד המפגשים המרשימים היו בבניין המועצה המקומית, שם התקבלנו על ידי סגן יו"ר המועצה המקומית של המחוז. הוא ומזכירתו ידעו לספר לנו על המבנים המנהליים בפולין בכלל ובמחוז זה בפרט. התקבלנו כאורחים רמי מעלה, וצלמי העיתונות המקומית דיווחו על האירוע.

ביום השלישי עברנו ליד הבית שבו חיה משפחתי עד שנת 1939. ההתרגשות שלי הייתה גדולה מאד כי חשבתי שהוא נהרס וכל הקבוצה עודדה אותי. זהו בית גדול ממדים שממוקם בשכונת יוקרה. מיד הכרתי את הבית לפי הצילומים המשפחתיים שברשותי. היינו צריכים להזדרז אבל המדריך הבטיח לי שלמחרת הוא ילווה אותי אל הבית, ונפגוש את הדיירים. משם המשכנו לבניין העיריה החדשה, שם קיבל אותנו בכבוד רב ראש העיר. בסוף אותו יום הגענו לבית הקברות היהודי, מלווים בשלושה תלמידים העוסקים בפרויקט בית הקברות, שהכינו טכס קבלת פנים בפולנית ואנגלית. חשוב לציין את העובדה המבורכת של עיבוד, רישום ותירגום של המצבות. נוכחותנו כצאצאים, ומסמכים שנשמרו על ידי המשפחות השונות, הם בעלי ערך רב למחקר. באמירת "קדיש" ליד קבר הרב דוד לקר יוצר השושלת, נפרדנו מבית הקברות.
ביום הרביעי, בין השאר, חזרתי עם המדריך שלנו לבית המשפחה. בעלת הבית הכניסה אותי. הבית עומד על תילו משנת 1926, ועד 1945 המקום היה חלק מגרמניה. סבתא וסבא שלי עזבו אותו בשנת 1938/9 בגלל שסבא היה חולה. הוא נפטר בבית חולים כמה חודשים אחרי זה וסבתא שלי נסעה לברלין כדי לקבל אשרת יציאה. מנקודת זמן זו יש לי "חור שחור" – יש כמה גרסאות… יתכן שמשם סבתי נסעה ישר לארגנטינה או שהיא חזרה ל"ברטסלב", ושם החביאו אותה עד סוף המלחמה, וב-1946 הגיעה בעזרת הצלב האדום לארגנטינה.
ביום החמישי עזבנו את "נמסלאו" וחזרנו ל"ברטסלב" לסיור בעיר. אני זיהיתי מקומות לפי הצילומים שצילמה אמי בשנת 1930. באותו היום ביקרנו בבית הכנסת המקומי שנבנה מחדש. כאן הכרתי יהודי יקר, איש גלמוד, פיטר שמו, שבשיחה אתו בגרמנית ביקשתי, אם הוא מוכן לבוא איתי לבית הקברות לחפש את קבר סבי. הוא נענה ברצון, וביום למחרת נסעתי איתו ועם קרובת משפחה שלי לבית הקברות. להפתעתנו ב"בודקה" של השומר היה בחור שדיבר עברית (היה נשוי לבחורה ישראלית). מצאנו את הקבר לפי הרשימות. הבחור לקח את חפירה, כי על רוב המצבות יש סבך של צמחיה (משפצים את המקום בצורה איטית ויש תקוה שיום אחד כל המצבות יעמדו שוב על תילם).

כאן, אחרי אמירת קדיש סגרתי מעגל.