את טאה עצמה כבר לא יכולנו לראיין, אך במקום זאת בחרנו להביא קטעים מתוך סיפור חייה, כפי שהיא סיפרה ללאה הישראלי בשנת 1995. הנה הם לפניכם:

נולדתי ב-9 באוקטובר 1913 בברלין. אבא היה חייט ואמא עקרת בית.

היה לי עוד אח – ולטר. זאב היה בגיל של אחי, הוא למד איתו יחד. היינו תמיד ביחד. זאב היה קומוניסט, הוא למד רפואת שיניים, אחרי שנתיים וחצי נאלץ להפסיק, כי אסרו על יהודים ללמוד.

איכשהו הגענו לחוג של צעירים שהתכוננו לעלייה לארץ, "ברלינר ציוניסטישה פאראיינונג". היה צריך ללכת קודם להכשרה, וזאב יצא ללוקאצ'וב, בסלובקיה. אחר כך נעשה פעיל מאד בתנועה, ונסע ממקום למקום בתוך סלובקיה להרצאות.

בסוכות 1935 עלינו על האונייה בדרכנו לארץ. עוד לפני כן נסעתי אל זאב ללוקאצ'וב ושם התחתנו. קיבלנו סרטיפיקט משפחתי. כשהגענו לארץ ידענו שגדרה זה המקום שלנו, לפני כן היינו עוד קצת אצל חברים בתל-אביב ואחר כך הלכנו לשער הנגב.

כשהגענו לשער הנגב הייתי בהריון. היו עוד שני ילדים בקיבוץ, דבורה וינט (היום עמלי) ועוד אחד באותו גיל. חוי נולדה באפריל 1936, לא היה בית חולים, ילדתי במושבה בגדרה אצל רופא גניקולוג שאשתו הייתה העוזרת שלו. הייתה לי לידה קשה מאד, אף אחד לא האמין שאחרי כל זה ילדתי עוד שתי בנות.

כל התקופה, גם כשהייתה התינוקת, גרנו באוהל. בזמן הגשמים האוהלים עפו, לא היה מה לאכול, אכלנו תפוזים מהפרדס. לא ידענו מה זה נקניק, מה זה בשר. הבחורים יצאו לעבוד בנמל. זאב עבד בפרדס של משק פטר, ואחר כך הוא ירד לסדום. אבל לא התייאשתי. מייאש אותי הרבה יותר מה שקורה היום. היום אני פחות מאושרת מאשר פעם. לא תיארתי לי שיגיע זמן שכל הדברים החומריים יהיו יותר חשובים, אז לאף אחד לא היה…

עוד בשער הנגב עבדתי כמטפלת, אבל הייתי רק מחליפה. להיכנס לבית ילדים לא יכול היה כל אחד. היו מבחנים. פעם אחת הילדים היו בלולים, ופתאום התחילה רוח חזקה, ואני רצתי מהר להכניס את הילדים, וקיבלתי צל"ש. למדתי הרבה ממרים פרינץ. כל פעם שהייתה לי בעיה הבאתי לה את התינוק שתגיד מה יש לו. כשעלינו לכפר סאלד כבר קיבלנו שיכון בבית. אבל היה בוץ, לא היו לנו מדרכות, ולבית שימוש הצטרכתי ללכת בבוץ, ולהוריד אחר כך את הנעליים. זאב הקים את המחנה, הוא היה נגר.

מיכל כבר נולדה בכפר-סאלד, ב-1945 מייד אחרי המלחמה. אפרת  (פתי) נולדה ב-1949. בקבוצות של הילדים היינו עוזרים זה לזה, לוקחים את הילדים אחד לשני, הייתה עזרה הדדית. התקופה של הפילוג הייתה איומה. היו לנו פעם מחשבות לעזוב את הקיבוץ, אבל לא הייתה לנו אפשרות. לא היה לנו כסף. אחר כך התחילו השילומים, כשהחליטו לתת את השילומים לקיבוץ היו דברים מאד קשים. זאב היה בקבוצה שלא כל כך הסכימה עם זה. הייתה גם שאלה מה לעשות עם כל הכסף.

אני לא חונכתי לקיבוץ, אבל הייתי קיבוצניקית טובה. אמנם כשאמרו לי שאצטרך למסור את הילדה לבית ילדים לא הבנתי איך זה אפשרי, אבל לא הייתה לי אף פעם בעיה עם זה. הילדים הרגישו טוב בבית הילדים. ישנו יותר טוב מאשר בבית. אבל אני לא יכולה להגיד אם הייתי מאושרת או לא. מילאתי את החובות שלי אולי יותר טוב מרוב האימהות שהטיפו לכולם. גם היום אני עוד שומרת על שעות העבודה שלי במחסן. הגעתי לגיל 83 ואני עומדת שלוש שעות ומגהצת. כשאנחנו לא נהיה, כבר לא יהיה מישהו שיעשה זאת. היום כבר אין מי שנכנס לעבודה הזאת. זה כל כך מובן מאליו שאנחנו עושים את זה ושזה צריך להיות בסדר…

והצעירים של היום לא יודעים מה שעשינו, שזה הקיבוץ השלישי שהקמנו. מה שדי כואב, שהיום הכל פרוץ. הצעירים אפילו לא מכירים אותך, לא אומרים שלום, לא בעלי תפקידים, אף אחד לא. גם בזה יש הבדלים…