נחום ידיד עם איתמר ונמרוד בגן

מחשבות.

יושבים להם השניים האלה, מביטים בנו מלמעלה ומתפוצצים מצחוק.
לא מאמינים למה שהם רואים.
"קורונה". אומר האחד. "איזה בלגן עשתה להם. דוממה להם ת'חיים".
"מה ההבדל, בעצם?" שואל השני. "גם אצלנו שקט וחשוך ודומם".
"כן" אומר הראשון. "האמת התרגלתי לזה. זה נעים. השקט הזה. לא מנדנדים לי, לא משחקים כדורגל מתחת לחלון, לא דורכים לי על הדשא".
"אתה לא משתעמם לפעמים?", שואל הראשון.
"לא. התרגלתי".
"אני מתגעגע לפעמים. לצמיחת הכותנה, לחצב הראשון, לריח של גשם. מתגעגע לבת זוג, לילדים לנכדים. אבל מטורף על השקט הזה. שקט ממכר".
"אתה יודע", אומר השני, "בזמן האחרון הצטרפו הרבה. אחד בגלל הלב, אחד זיקנה, אחד אפילו קורונה. נפגשים לפעמים. מפטפטים, סוגרים פערים. מרכלים".
"תגיד לי, מה עם הבן שלך? מצא כבר חיסון?"

"הוא עובד על זה קשה. אבל מנהלי העולם לא באמת רוצים חיסון. טוב להם עם הקורונה הזאת. כנראה שהיא משרתת משהו שהוא גדול מהם בכמה מידות. עוד שני דורות נבין יותר. בכל אופן, הוא בנה בית חדש. דווקא יפה".
"ושאר הילדים שלך?"
"לאחד נולדה תינוקת. כבר בת שנה וחצי. סוכריה אמיתית. אחד חי את חייו בטוב. בנה לעצמו בועה בתוך גן עדן. קצת מזכיר לי את עצמי והבת שלי עושה חיל בכל דבר בו נוגעות ידיה".

"ואיך האישה"?
"הייתה לה שנה קשה. הבריאות כבר לא כתמול שלשום, אבל היא שדה. חזקה מאוד. אני סומך עליה. היא תנצח את הכל. ואיך אצלך?"
"ילדים טובים. עובדים קשה. מרוצים ממה שיש. לא מקטרים".
"תגיד, חבר, מה יהיה הסוף?"
"לך תדע. הכל הבל הבלים. בסוף כולם יגיעו אלינו. תכל'ס, לא רע פה".
"הלוואי שהייתי יכול להגיד להם שטוב לי, שלא ידאגו, שאני חושב עליהם ומתגעגע ושיישמרו על עצמם".
"אם תראה אותם, תמסור להם ד"ש".
"יאללה חבר, אני ממשיך הלאה. להית'".