הדר היא ציירת שבראה את עצמה בעצמה, בדרכים צדדיות, לא במסלול השגרתי, והפכה לציירת נוכחת בציור כאן ועכשיו. היא מציגה בקביעות בגלריה לאמנות רוטשילד.

כשפוגשים את הדר, פוגשים ציירת, במובן הפשוט והטוב. אמנית שמציירת, כל הזמן, כל יום, כל שעה פנויה. הציורים שלה הם רישומים בצבע על בד, או כמו שהיא קוראת להם – תחריטי ציור. אין פָלֶטה, רק צבעי oil bar (גירים עבים של צבע שמן) שהיא מחזיקה בין אצבעותיה הדקות, שבהם היא טובלת את המכחול הדק על הבד היבש וחוזר חלילה. פעולה סיזיפית שמושקעים בה זמן וההתבוננות.

בתחילה היו מושאי הציור שלה הכלים בכיור, שהועלו אל הבד בפיוט נזירי. בבוקר, אחרי שהבית מתרוקן מבני המשפחה, הזמן נעצר מלכת. הדר הציירת מתעדת את סביבתה הקרובה, כמראה של פני הנפש. ציור כלים בכיור לא נחשב נושא הראוי לציור, במאה העשרים עם עליית כוחן של הנשים בשדה האמנות, הוא קיבל ביטוי, מתוך רצון להכניס אל הדיון האמנותי הגבוה נושאים של חול, המסמנים את המהות הנשית.

כמו הכיור, גם המקרר הופך לזירת תיעוד, במשך חודשים נדרשים בני הבית לבקש רשות לפני שהם מזיזים משהו במקרר. שכן, הדר הפכה את המקרר ותכולתו לזירת ההתבוננות והרישום שלה.

היא עובדת נגד הזמן. כל פרט ופרט מתואר בסבלנות אין קץ, הציור הוא דחוס, עמוס בפרטים, מגביר את תחושת השעון המתקתק – הזמן שאיננו נצח, והניסיון האנושי הקטן לחצוב בו סימן.

באותה תקופה מרחיבה הדר את זירת הפעולה שלה, והיא מתחילה לצייר בבית הקברות של קיבוץ עין חרוד, אחרי שגלריסט בינלאומי המליץ לה לצייר נוף ישראלי. שם היא מצאה את הנוף הישראלי שלה.

המפגש שלה עם המוות לא מתחיל בציורי בית הקברות של עין חרוד, הוא מצוי שם קודם, בציורי הכיורים והמקרר.

מוקי צור היטיב לתאר זאת בטקסט הנפלא שכתב בעקבות התערוכה בעין חרוד שבה הוצגו ציורי בית העלמין שלה:

"יוסף חיים ברנר, מורה חלוצים, האמין שבמודעות לאופק המוות ולמרד נגדו מתרחשת הפגישה האמיתית עם הנשגב. האם יכולה האמנות להיות אחד מכלי מרד זה? ברנר האמין כי טמון כאן פרדוקס: מישהו יקרא את כתביו כשהוא לא יהיה בארץ החיים… חיי היחיד קודמים ליצירתו והנה יצירתו חיה אחרי מותו. (יוסף חיים ברנר, "ערב ובוקר", כל כתבי ברנר, כרך ב, 132).

ברנר האמין שהמצב האנושי, הרעב לחיים, מתנגש עם תודעת המוות. האמנות, נס הלידה ותביעת האהבה – מייצגות את המרד בהגיונו של המוות המנצח. האמונה בילדות, בעבודה ובמרד המוסרי, מתנגשת עם הכניעה לכוחות ההרס והמוות. התנגשות מודעת זו בין תודעת המוות ומרד החיים היא מוקד ה'אף על פי כן' שלו".

הציור של הדר הוא ה'אף על פי כן' שלה, כאישה, כציירת.

כשהדר נוסעת לבית הקברות בעין חרוד ומציירת בחום הכבד של בית הקברות בעמק, הציור מקלף שכבה. אחרי הנסיעות הראשונות והתיאור המפורט של המקום, שדומה באופיו לאופן הציור שקדם לו, נולדים בתוך הציור כתמים של אור ואוויר, פתאום פני השטח של הבד היבש נשארים חשופים – נושמים. הציורים נשארים סבוכים, מורכבים, נסמכים על שעות של בהייה והתבוננות אין סופית, אבל עכשיו נמצא בתוכם מקום, כמו בתוך הדממה וההתכלות נולדים חיים חדשים – כתמים של אור. הדר נוסעת כבר שנים לבית הקברות, כמו צייר שמצא את מושא ההשתוקקות, כמו מיקרוקוסמוס של החיים עצמם. היא מציירת את השער והשביל, כסא הפלסטיק וצינור ההשקיה. העציצים, העצים, עציץ הרקפת שהונח על הקבר ויבש.

גם את חלקת הילדים ציירה הדר. חלקת הילדים, ריקה ממצבות – כי בשנים ההן לא נהגו להקים מצבות על קברי תינוקות וילדים קטנים, יש להניח כי עשרות ילדים טמונים במקום. כותב מוקי צור ומסביר: "לא נותרו לנו הרבה עדויות על מות הילדים. וותיקים ידעו לספר שחוטי ברזל נתקעו לשם ציון מקומות קבורתם של הילדים, ושימשו במקום מצבות. במרוצת השנים נעלמו חוטי הברזל ונותרה החידה. החלקה החשופה היא עדות לדומיה ציבורית שליוותה את מות הילדים".

הציור הזה הוא אולי ההתגלמות השלמה ביותר של המה, החמקמק, הלא נראה, האין והאיך, השבור שמסך חלקי החסרים בונה שלם חדש, אחר, אפשרי. העלאת פרטי הפרטים כרישום מופשט של חללים המצטרפים לסבך הם כסיסמוגרף של לב פועם, המחסיר פעימה וממשיך לנשום, טווה/משאיר לאור מקום להיות.