נפתח במילה טובה – לבני הנעורים (ומדריכיהם), שפשטו על בתי החברים לקראת מסיבת חנוכה שלהם והתנצלו על ההפרעה שתיגרם, ועל אף ההתנצלות שמרו על ווליום סביר ולא הפריעו את מנוחת השכנים. זה לא קורה כאן הרבה.

פול ווליום, מסתבר, הוא תנאי רקע הכרחי לשמחה והנאה לצעירינו. כאשר באחת החתונות שהתקיימה כאן על הדשא הרעש הרקיע שחקים לקראת חצות ו"העיף" לי את הבית, ניגשתי וביקשתי להנמיך. זה יום חגנו, ענה לי אחד מצעירי המשפחה, ואנחנו רוצים לשמוח. ולשמוח, כנראה, אפשר רק ברעש קורע אוזניים. וצרת השכנים – למי אכפת.

חופשת חנוכה. מתרגלת את רגלי הכואבות בבריכה הקטנה. לפתע חבורה של כתריסר ילדים, נראים בני 12-13, פושטת על הבריכה, פוצחת ב"הבעת שמחה" קולנית כאילו הם לבד בשדה. אני מבקשת מהם לצעוק קצת יותר בשקט, והם בוהים בי כאילו דיברתי אליהם סינית. אני לא יכול לגשת לכל אחד, עונה המציל לפנייתי לעזרתו. הוסבר לי שתפקיד המציל הוא למנוע טביעה או פגיעה גופנית – פגיעת דציבלים באוזניים כנראה לא נחשבת גופנית. להבנתי, וכך נהוג כמדומני במקומות רחצה בארץ, המציל הוא המבוגר האחראי לשמירת הסדר והשלווה. בהסבר נוסף למדתי שלתפיסת ההנהלה המציל אחראי קודם כל להצלת חיי אדם ומניעת פגיעה גופנית ואחר כך גם לסדר.

הילדים, כמובן, לא באו לבד. ליד הבריכה מסתובב אדם מבוגר, מתברר שהוא האחראי. אני מבקשת ממנו להעיר לילדים. מה פתאום?! "אני שילמתי ושכרתי את הבריכה למסיבה, אני רוצה שהילדים ישמחו". ולשמוח, כמובן, משמע לצרוח. אז אולי הייתה לו אי-הבנה, אבל כפי שהבנתי הוא לא שכר את הבריכה ריקה מאנשים, יש בה עוד מתרחצים ולהם זכויות משלהם. אבל זה לא עניינו – הוא שילם, אז הוא בעל הבית (כאילו האחרים לא שילמו…) לצערי נכנסתי לוויכוח לא מכובד איתו, וגם עם אשתו שהצטרפה, על מה יש לחנך את הילדים. ובסוף עוד ננזפתי שאני מעליבה לקוחות…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896