קראתי את הכתבה היפה של איריס קריאו (שוחט), על ביתם של חיימקה ואגי.

מתוך פרויקט צילום של אפרת אשל

אחרי יומיים יצאתי לבית הקברות כדי לבדוק אם העציץ שהוצאתי שבוע קודם נקלט ומרוצה, וכך היה.
לפתע אני רואה את חיימקה מסיע מריצה עמוסה בעשבים יבשים, שהוא כמובן גירף ואסף – הכל בעצמו.
עמדנו קצת וקשקשנו, ואז אני חושבת לעצמי, מדוע לא צוין בכתבה גם על עבודתו הברוכה והבלתי נלאית בבית הקברות?
כשפגשתי את איריס ושאלתיה על כך, אמרה שהיא מתמקדת ב"תרבות הדיור" והוסיפה שיהיה מצוין אם אכתוב על כך.
הרמתי את הכפפה או את העט יותר נכון, וחשבתי על מה לכתוב – על גן העדן שחיימקה מחייה כל יום, בהשקיה, בגיזום, בגירוף?
הרי מי שנכנס לבית הקברות רואה מיד את פסי המגרפה ואת טיפות המים שעדיין תלויות על העלים.
בבואי לשם, עוטפת אותי רגיעה ואוירה שקטה, ועולים בי גם זכרונות ילדות רבים.
הצעתי היא: לכו לשם, תירגעו, תזכרו ותיהנו מהשלווה שנוצרה שם – לדעתי בעזרתו האדיבה של חיימקה.
תודה.
ומזל טוב לסבא רבא וסבתא רבא אגי על הולדת שלושת הנינים החדשים!