ליאור אסטליין ביקש ממני לכתוב על הנסיעה לסיני. ביקש? (מונח יפה לעורכים מציקים. לי מותר להגיד את זה כי הייתי שם). התחמקתי באלגנטיות (של קיפוד כנראה) והוא אמר לי בתחינה "די נו, לא ביקשתי תמונות בביקיני מסיני, רק רשמים מיבשת אבודה". ביקיני? תהיתי. מה זה?

נו טוב, ישבתי לכתוב.

בני ישראל יצאו ממצרים דרך סיני ואנחנו כל הזמן מנסים לחזור לשם. מזה שנים שמשפחת עפרון יוצאת לסיני ובסוף נשארת בארץ. לפני כמה שנים גם ראיינתי בקנאה את מיטל שני סיון על נסיעתה לסיני.

נדב אמר: נוסעים לסיני ואנחנו, כמו הורים טובים שעושים מה שהילד (בן 18) שלהם אומר, אמרנו: טוב. כי בינינו, עוד כמה זמן ירצה הבן שלנו לבלות איתנו ועוד בסיני?

יצאנו עם הסובארו פשע שלנו ביום חורף סוער, דוהרים דרומה, מאוימים על-ידי שטפונות בנגב. המצחיק היה שבעצם ברחנו מהסערה, למזג-האויר הקריר והיבש בסיני.

אפילו עשינו ביטוח לפני שעברנו את הגבול. למרות שאם היה קורה לנו שם משהו זה בוודאי לא היה ממש עוזר.

ליאור אמר לי "תמסרי ד"ש לדעאש". אמרתי שאני מקווה לא למסור. אבל האמת היא שבגיל 50 אתה רואה מסביבך הרבה חולי והרג מתאונות דרכים, סרטן ועוד ואתה אומר: נו טוב. לא אסע לסיני ומי יודע, אולי איהרג בתאונת דרכים? טפו טפו חמסה חמסה.

כשעוברים את הגבול, בחלק הישראלי משמיעים לך אזהרת מסע של המטה לבטחון לאומי. מיותר לציין שאחרי שכבר הגעת לשם, אתה ממש לא מתייחס לאזהרה הזו, כמו לכל הצקצוקים על תאי דעאש בסיני ששמענו מאנשים לפני היציאה.

לא היו הרבה אנשים בגבול, כי הגענו ממש מוקדם בבוקר.

בחלק המצרי היינו צריכים להעביר את המזוודות והנעליים בשיקוף. כל החפצים חזרו בשלום חוץ מסנדל טבע נאות שהמכונה חשקה בו והוא נעלם אי שם בקרביה. רות עמדה כמו סינדרלה עם סנדל אחד, עד שהמכונה הואילה לירוק את השני החוצה.

אחרי שיוצאים משם יש מישהו שעוזר לך למלא את פרטי הדרכון ותוך כדי, הוא אומר בשקט בעברית, שקלים? יש כמה שקלים? ואז אתה מבין שאתה במצרים.

רם אמר "לא. אין". ואני מייד חשבתי שעכשיו ילשינו על רם וזהו – הוא יבלה את כל חייו בכלא המצרי.

אבל זה לא קרה. מצד שני, מעניין שגם במעבר הישראלי וגם במעבר המצרי אתה משלם 100 ₪ לאדם. על שום מה? לא ברור.

ביציאה מהמעבר חיכה לנו הנהג שאיתו קבענו מראש את הנסיעה לקמפ מעין.

בדרך אתה בולע את הנוף מסביב: הים האדום המושלם, ההרים ממערב וממזרח ועל קו החוף מראה עצוב של המוני שלדי בתי מלון נטושים וחושות חצי בנויות. בשלב מסוים חשבו שיגיעו הרבה תיירים לסיני ובנו ובנו אבל המצב בסיני (דעאש, פיגועים וחילופי השלטון) לא גורם לתיירים להגיע בהמוניהם.

עוברים עוד ועוד מחסומים. הצבא המצרי בכל מקום. האם הם מעניקים סוג של בטחון? לא לגמרי. רות אומרת שהם נראים ממש כמו בסרטים.

בדרך נדמה לרם שעברנו ליד ראס בורקה. הוא שואל את הנהג וזה ממלמל משהו. יותר מאוחר נספר לילדים על אירועי ראס בורקה.

מגיעים אחרי 45 דקות לקמפ מעין שמשפחת זיידמן המליצה עליו. כשחיפשתי באינטרנט על מעיין קמפ עשיתי טעות בהקלדה והגעתי למיין קאמפ. אוי ואבוי.

הבדואים לבושים בגלביות ארוכות וכמעט כל מי שאתה מדבר אתו, יודע עברית טובה או בסיסית.

המקום נראה נטוש אבל יפה להפליא. אברהים ומשפחתו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ותה מתוק.

אנחנו היחידים בקמפ. הים הכחול מהפנט במראהו. כחול בגוונים שונים.

בלילה אני חושבת שאם יבואו לעשות בנו לינץ', אף אחד לא יידע אבל אני מזיזה מיד את המחשבה מראשי.

את הטלפון אני משאירה בתיק. ממילא אין WiFi ומי רוצה בכלל להיות מחובר למשהו עם כל השקט הזה מסביב? אהה, בעצם רות מעוניינת. קצת קשה בלי טלפון בגיל הזה ואברהים פותח מדי פעם WiFi אבל אני לא טורחת.

הרבה משחקי "יניב", שש-בש, מוזיקה, הליכה על החוף הזהוב וסתם בהייה בכחול העמוק. הזריחה מעל ערב הסעודית ומעל הים במזרח מפתיעה ומענגת.

הימים עוברים במהירות שקטה, אוכל טעים טרי וזול. הכל זול והכל רגוע. הנפש שוקטת לה. כל הזמן בא לנו לשתות תה ומיץ מנגו.

ולקרוא ספרים.

החלטנו לנסוע לדהב, עיר תיירות המשוועת לתיירים. כשלא רצינו לקנות כלום בשוק, אמרו לנו שאנחנו קמצנים. אשכנזים. מרוקאיים. אכלנו שם במסעדה הודית נהדרת, אחת הטובות שהומלצה בפורום הפייסבוק של "אוהבי סיני". שווה ביותר!

הדרך לדהב בהלוך וגם בחזור הייתה נהדרת, ראינו מסלולים של תחרויות גמלים והרבה הרים מרשימים בגוונים נהדרים.

החופש חלף ביעף. הילדים נכנסו למים לשנרקל. אנחנו לא הרטבנו אפילו את הבוהן.

בשיחה עם אחד הבדואים הוא טען שדעאש נמצאים רק בחלק המערבי ליד עזה ושישראל נכנסת לתוך סיני לעזור במלחמה נגדם. בכל מקרה, ברור שהוא ירצה להפחית מפעילות דעאש בסיני כי הם משתוקקים לתיירים.

יצאנו מהקמפ מבטיחים לחזור שוב. מי יודע? נקווה שכן.

בטוח לא בחגים.