נזכרתי בדימיטרוף וולף עימו היו קשרים במשך תקופה. הקשר היה על רקע התעניינותי באלקטרוניקה ובמערכות הגברה. כנראה שבאחד האירועים בחברת-הילדים עזרתי לו להתקין את מערכת ההגברה ומאז המשכתי לעזור לו תקופה ארוכה.

אצלו הכרתי את הטייפרקורדר המיושן שהקליט על חוט נחושת ואחר-כך מכשיר "מודרני" שהקליט על פס הקלטה פלסטי רחב תוך שימוש בגלילים רחבים. ההגברה במגבר נעשתה באמצעות "מנורות דיודה" (קתודה ואנודה) להן היו תושבות מרובות רגליים שננעצו לשקעים במכשיר.

כמובן שהמכשיר התקלקל ללא סוף ודימיטרוף בידיו בעלות האצבעות הענקיות, היה מלחים בעדינות מדהימה את החוטים והחיבורים. בעיני דימיטרוף היה חזק ביותר – נפנף מכשירי הגברה והקלטה בכל יד בקלות מדהימה אבל למרות סגנון דיבורו החזק שנשמע בדרך כלל ככועס, אני הכרתי דווקא את עדינותו הפנימית, מזגו הנוח, ההומור בו עשה שימוש רב (כשהפחיד התכוון בעצם להצחיק) ואת אהבתו הענקית לשני דברים – למוזיקה ולבלה אשתו.

היו שני צוותי הגברה במשק. האחד דימיטרוף ואני והשני עם דב רשב"ם. אצל דב הרמקולים פעמים רבות לא עבדו (לאאא שומעעעים) או צפצפו ואצלנו הרמקולים צפצפו או לא עבדו רק לעיתים רחוקות מאוד וגם זה בוודאי לא באשמתנו אלא כי מישהו הזיז את המיקרופון או קרע חוטים (הקטע הזה נכתב בחיוך ומבלי כוונה לפגוע).

ניסיתי להיזכר איך נעשיתי מקרין הסרטים לתקופת מה. חשבתי שדרך דימיטרוף, אבל בעצם המקרין הלאומי במשק היה יוסף הרץ.

איך זה התחיל לא ממש ברור לי, אבל זה לפחות שחרר אותי מהצורך להתגנב בכל יום שלישי אל השיחים שליד האיזולטור בכדי לצפות בסרטים במהופך (שמאל/ימין) וללא קול, דרך החלון הגדול של חדר האוכל. כמקרין יכולתי לצפות בסרטים "שלא מתאימים לילדים". כולם היו תלויים בהחלטה של טוני אזניה מאיזה גיל מותר לצפות בסרט והיא החזיקה אותנו במתח עד תשע בערב כשהסרט התחיל בתשע ורבע ואני כמקרין, צפיתי בהם ממילא.

את המכונה הידנית עם פס התרגום שרץ ליד תמונת הסרט, הפעיל תמיד גרי בר-שלום שידע כנראה את כל השפות בעולם וממילא גלגל את התרגום באופן עצמאי לחלוטין וללא כל קשר להתפתחות הסרט.

היו גם קטעי הנפשה עליהם היו תמיד אחראים גדעון ליבר ואורי אסטליין: כשהבלש התקדם בסמטה ומאחוריו התקדם חרש הרוצח מבלי שירגיש וכל האולם עוצר את נשמתו מרוב מתח, צועק אורי בקול אדיר – "מאחוריך!" או כשהבחור שר את אהבתו לנסיכה בחירת ליבו והיא מצידה ממשיכה לדחות אותו ואצלנו מחנק בגרון, צועק גדעון ליבר: "אל תאמיני לו. הוא עובד עלייך!".

גם אצל מרים הישראלי במעבדת הטבע הייתי המקרין הראשי אבל היה לה רק סרט אחד שניקרא "צ'ארלי לא איכפת" שסיפר על תולעת החודרת לצ'ארלי דרך הרגל ומתיישבת לו בבטן. הכיתה שלי ראתה את הסרט לפחות 30 פעמים. אחר-כך הייתה מכונת 35 מ"מ בבית-וינה עם יורם בוכהולץ, אבל זה כנראה כבר לסיפור אחר.