סיפור חיי רבקה (שטרן) מלי

רבקה נולדה ליעקב ותמר לבית קרקוז ב-30 בנובמבר 1928 בעיר גומל בבלורוסיה. היו לה שלושה אחים גדולים ממנה: מיכאל, יואל וקוטסטיק. המשפחה גרה בסביבה של גויים ובבית לא היו מנהגים יהודים מפחד האנטישמיות. עצם היותם יהודים הודגשה ע"י שפת האידיש שהייתה השפה שההורים דיברו כשלא רצו שהילדים יבינו.

בתקופת ילדותה שלטו הקומוניסטים ובזמן המלחמה הוגלתה המשפחה לסיביר. אחיה גוייסו לצבא והיא נשארה עם הוריה. בהיותה בת עשר נשלחה לעבודה בבית חרושת גדול. התנאים בסיביר היו מאד קשים, ובנוסף חלתה שם בטיפוס ובצהבת. באותה מלחמה אחיה יואל נהרג והאח קוטסטיק נפצע.

עם תום המלחמה כשהייתה בת 17, שבה המשפחה לגומל, והיא חזרה לבית הספר להשלים את הלימודים בלימודי ערב.

באחד הערבים שיחקה בשלג, וכדור השלג נפל על יד בחור שעבר שם במקרה. הוא פנה אליה בפולנית אך נראה לה יהודי. רבקה הציעה לו שיבוא לבית ההורים כדי שיוכלו לעזור לו. האב הציע לו להישאר ללון בביתם וזה הסכים. האב, שהיה איש חם וטוב, נשאר לשוחח איתו באידיש כל הלילה. אבא שידע שאין יהודים באזור שמח על היהודי שנקרה בדרכו וכבר באותו לילה דיברו על חתונה… רבקה לא הכירה את שמואל – הוא היה מבוגר ממנה ב-18 שנה, במלחמה היה במחנות הריכוז והגיע לגומל בדרכו לפולין, אך רבקה קיבלה את מרות אביה, ולאחר שלושה ימי היכרות הם התחתנו…

הם חיו שבע שנים עם ההורים בגומל. שמואל היה חייט ועבד בבית חרושת. על מנת להרוויח יותר כסף, עבד גם בלילות. בשנת 1949 נולד ישראל בנם הראשון שנקרא על שם אביו של שמואל שנספה בשואה יחד עם כל המשפחה. אליק (אלכסנדר), בנם השני, נולד בשנת 1954 והוא קרוי על שם סבה של רבקה.

שבע שנים חיכו שמואל ורבקה להיתר יציאה לפולין ובשנת 1952 קיבלו אותו ועברו לגור בוורשה, שם גרו ארבע שנים. שמואל תמיד רצה לעלות ארצה. רבקה לא הייתי ציונית, אך הרגישה שצריכה לחיות כיהודייה בארץ. בשנת 1956 עלו לארץ ישראל. את הדרך עשו בים והגיעו לנמל חיפה ומשם לעתלית. בעתלית הגיע אליהם שליח מכפר גלעדי שניסה לשכנע אותם להגיע לקיבוץ שלו כי יש שם הרבה רוסים, אך אז הגיעה רחל אייכנשטיין (חברת גבעת חיים שנפטרה לא מזמן) והיא סיפרה שהיא מקיבוץ גבעת חיים. רבקה שמעה את המילה חיים, נזכרה בשמות שאביה היה מזכיר, והחליטה לעבור לשם עם הבנים. שמואל לא רצה לגור בקיבוץ, וחי מספר חודשים בחיפה עד שהצטרף אל המשפחה בקיבוץ.

בשנים הראשונות עבדה רבקה בבית חרושת "גת", באריזה. היא נהנתה מהעבודה ולא התלוננה, היה לה ממש טוב. היא הרגישה נהדר ששני הילדים שלהם מסודרים בבתי ילדים. לשמואל היה לא קל – בהתחלה עבד בחקלאות, אך לא הבין את השפה ואת העבודה בחקלאות. אחרי שנתיים התחיל לעבוד כחייט.

ב-1960 נולד בנם יואל שנקרא על שם אחיה שנהרג במלחמה. במשך כ-30 שנה עבדה באהבה במטבח, והסתדרה מצוין עם כל המתנדבים, גם בלי שפה. העבודה שם הייתה קשה ודרשה הרבה כוח. בהמשך, כשגופה החל בוגד בה, עברה לעבוד במחסן בגדים. בשנת 1966 נפטר שמואל בפתאומיות. באחד מהביקורים שלה בחדרה פגשה את עמנואל, נישאה לו, ועמנואל עבר לגור בקיבוץ, ועבד בבית חרושת "גת". היו להם 25 שנים מאושרות ביחד, כשהם מוקפים במשפחה חמה ואוהבת – בנים, כלות, נכדים ונינים, עד לפטירתו בשנת 1993.

בשנים האחרונות עבדה רבקה ב"סביום" וסיפרה: "אני מרגישה שזה כמו הבית שלי. בבית אין עם מי לדבר חוץ מאשר עם הטלוויזיה. כאן קיבלו אותי יפה, יש לי חברה טובה, כולם יושבים ביחד לארוחת עשר, וכל אחד מספר משהו ובשבילי זה דבר גדול- אני עם כולם וכולם איתי."

ברבות השנים גופה כבר לא היה כתמול שלשום, ונזקקה לסיוע יומי גם בדברים אלמנטרים של החיים, כמו: הליכה, לבישת בגדים, מקלחת ועוד. איכות חייה נפגעה כתוצאה מכך, העצמאות שאפיינה את תפקודה כל השנים הפכה לאט לאט לתלותיות רבה בסביבה שעטפה אותה.

במרץ האחרון נפטר ישראל, בנה הבכור, מסרטן – תוך תקופה קצרה מאד. היה נדמה שהיא מתאוששת מהמכה האיומה שניחתה עליה וההודעה על חתונת נכדתה, עדי, בתו של יואל, שימחה אותה עד מאד. המוות של ישראל היה כנראה חזק יותר מכל דבר אחר והכריע אותה בסופו של דבר.

רבקה השאירה אחריה 14 נכדים ו-8 נינים.

יהי זכרה ברוך

סבתא,

ביום שני האחרון נפרדת מהעולם, עשית זאת בשקט וברוגע שלא בהכרח אופייניים לך ובגלל זה, זה גם היה כל כך מפתיע.

מאז שאני זוכרת את עצמי היית חולה. אני זוכרת את אבא שתמיד טיפל בך ודאג שיהיה לך הכי נוח שאפשר. היו לך אין סוף עליות ומורדות ודווקא בגלל זה היית נראית לי בלתי מנוצחת. היה לך קשה, היה לך כואב, ידעת לדבר על זה, אבל תמיד היה בך את ההומור והצחוק, המילה הטובה שידעת להגיד לכל אחד שפגשת בדרך. תמיד מפרגנת, תמיד עם חיוך.

גדלנו לצדך כל השנים, והיית חלק כל כך קבוע מהחיים פה. בדרך חזרה מחדר אוכל, הבית שלך היה מקום העצירה הקבוע שלנו בדרך לבית הילדים, ואת מחלקת לי ולמעיין ולחברים שהגיעו איתנו בזוקה. רסק התפוחים האהוב, הקרמשניט ועוגת המצות היו הסמל שלך. הארוחות המשפחתיות הקבועות שהיו לנו בשבתות, מעיין ואני רוקדות ושרות לך במרפסת בחוץ ואת היית מסתכלת וצוחקת.

בשנים האחרונות כל הזמן שאלת אותי על חתונה. כמה חיכית לחתונה שלי או של מעיין, ותמיד הייתי אומרת לך שעוד מעט זה יגיע… בניסיון לתת לך כוח ותקווה שתישארי אתנו. והנה זה באמת עוד מעט מגיע ולא תהיי איתנו, אך לפחות את ידעת שזה קורה ואני מקווה שזה עשה לך טוב.

התקופה האחרונה הייתה קשה עבורך. המחלה של ישראל, ולאחר מכן התמודדות עם המוות שלו. בהתחלה שיתפת אותנו בקושי שלך אבל עם הזמן הפסקת לדבר על זה. כנראה שגם לך, שתמיד דיברת על הכל, זה היה כבר קשה מידי.

סבתא, רציתי להגיד לך תודה על שהיית סבתא שלי בדרכך המיוחדת, תודה על ערב אחרון נפלא מצחיק ומלא שמחה איתך. תודה על הזיכרון היפה שהשארת לי ממך. עכשיו זאת רק משפחת מלי אחת שנשארה בקיבוץ ומבטיחים לך שהיא תגדל. אני לא אשכח אותך.

אוהבת, עדי.