תמונה של סימה שרי משנות החמישים

סימה שרי 19.9.1925-14.12.2017 כו כסלו תשע"ח – יהא זכרה ברוך

סימה נולדה בתל אביב הקטנה בא' תשרי תרפ"ו, 19.9.1925, ותמיד שמחה שנולדה יחד עם השנה העברית. הוריה, שלא היו ילידי הארץ, הקפידו על העברית והתרבות הארץ ישראלית שהיו נהוגות בשנים ההן בישוב. גילוי נאות – כשהגיעה מפולין סבתה, שלא ידעה עברית, למדה אמא יידיש, כך שבנוסף לקשר המיוחד עם הסבתא זכתה בשפה נוספת, שהתגלתה שנים רבות אחר כך כחשובה ושימושית בקשר עם אנשי כפר סאלד ועוד.

כולנו זוכרים את אמא מורה. אם לדייק: גננת, כתות יסוד, כיתות המשך, אולפן, מזכירת בית ספר. כל זאת, להזכירנו, בתקופה בה המורה עשה הכל. יחד עם זאת, כתלמידה נצחית, סיפוריה מתחילים בבית החינוך לילדי העובדים של מפא"י בתל אביב. "הרבה לא למדנו שם", היתה אומרת בהתכוונה ללימודים במובנם המקובל "אך ערכי חברות, עבודה, מסירות ושיתוף היו נר לרגלינו."

כשהגענו לביה"ס "תיכון חדש", מספרת סימה, התברר עד מהרה כי השילוב בין גיל העשרה הסוער למחסור בהרגלי למידה, היו בעוכרינו. דרישות לימודיות, בחינות בגרות, ואני? בקושי מתרגלת.

באותם ימים, לראשונה באופן חד משמעי, גרמו הידיעות על המתרחש באירופה והמצב הביטחוני/חברתי בארץ לאווירת ההתגייסות של מיטב הנוער. כשהוזמנה סימה במשך השנים לספר על התגייסותה לשירות בפלמ"ח, חזרה והדגישה כי למי שהתחנכו בבית החינוך ובתנועות הנוער הייתה ההתנדבות מובנת מאליה, ובעיניהם כלל לא הייתה באותם ימים אפשרות אחרת.

היא התגייסה לפלמ"ח יחד עם חבורה מגובשת של חברים מהגן ומבית הספר. תקופה קשה ותובענית זו, בה נדרשה הילדה התל אביבית המפונקת, הפערטלע עוף, למאמצים גופניים ונפשיים רבים וממושכים במסגרות ההכשרה ובמחלקת המשק, במסעות ובאימונים, עיצבה את אופייה ואת תפיסת עולמה לכל שארית חייה. שם גם איבדה חברים, ואלו שנשארו, ליוו אותה במפגשי הפלוגה שאנחנו זוכרים כילדים, בערב "חיים שכאלה" שנערך לכבודה, בשמחות המשפחתיות ובכל אירוע במשך השנים.

על אף שקודם לכן לא היו הלימודים בראש מעייניה, החליטה סימה להצטרף לסמינר לגננות. בתקופת לימודיה חזרה לחיות בבית ההורים, ונטלה לראשונה בחייה חלק פעיל במטלות הבית. אז קשריה עם מיה, האחות הצעירה ממנה בעשר שנים אותה אהבה אהבה עזה, התהדקו מאד.

תמה תקופת הלימודים וכעת לעבודה, שוב בחזית ושוב בצפון.

מלחמת הקוממיות – בפנקסי הזכרונות ששמרה במגירה נידחת, כתבה סימה הברקות וחוכמעס של הילדים, וגם על חוויותיה הקשות כגננת צעירה ולא מנוסה בכפר סאלד המופגזת, עת נאלצה לגייס תעצומות נפש ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם ילדים שאיבדו את אבותיהם.

בקיבוץ הגלילי נוצר קשר חזק בין הצברית הצעירה והתוססת לחברים הותיקים יוצאי גרמניה.

היא שתתה בצמא את רוחב ההשכלה והתרבות העשירה שלהם, כמותם לא הכירה עד אז, והם הלכו שבי אחר מה שנחשב בעיניהם לפראות חיננית, אותה ניסו לרסן ברוח טובה.

מכפר סאלד נקראה סימה לשנת שליחות תנועתית באמריקה, וכשחזרה ניתן היה כבר לחוש בניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית. הפוליטיקה מעולם לא ממש עניינה את סימה, ועם הפילוג הניחה לאנשים עמם יצרה קשרים כה חזקים, לשכנעה להצטרף אליהם לקיבוץ החדש שהוקם בעמק חפר, גבעת חיים איחוד.

לסימה היו תמיד חיבה והערכה לחלוציות ולמי שמגשים אותה, וההתחלה החדשה בגבעת חיים מילאה אותה בסיפוק רב. במשך שנים רבות המשיכה בעבודתה החינוכית כמורה ומחנכת של ילדים, בני נוער ואולפן לעברית. כמורה לעברית האמינה בכל ליבה כי "עברית יש ללמד בעברית", גילתה יצירתיות רבה בהקניית השפה ושמרה על קשר חם עם רבים מתלמידיה במשך שנים רבות.

מספר שרי: "דומני, שביליתי על אחד הדשאים במשחק עם ילדים, כשכרעה דמות לידי, וקול האלט הסקסי ביותר בעולם שואל אם אני רוצה לבוא לכוס קפה, אמא שלחה עוגיות… באתי.

שתיתי. אכלתי עוגיות והתאהבתי כמו נער". ההמשך ידוע. חתונה שמחה, לידת נדב, אסף וחנן, כלות, נכדים ונכדות. קייטנות סבתה, ביקורים הדדיים ואושר, אושר גדול.

לפני 18 שנים נפטר שרי ולאחר זמן התחדשה היכרות עם דן ונוצרה זוגיות משמחת.

הזדקנות המלווה בהומור, התעניינות בילדים, בנכדים ובנעשה מסביבה, אינסוף ביקורים של חברות ו… סוף.

 

נגה שרי

לפני כשנה וכמה חודשים סבתא שברה את הירך. היא הייתה בנווה נועם שבקיבוץ לתקופה זמנית, ואני הגעתי עם אבא לבקר אותה. אבא התעסק בבירוקרטיה שמסביב, כך שנשארנו רק סבתא ואני. אני זוכרת כמה נדהמתי מהצלילות ובהירות המחשבה של סבתא, הניגוד בין מראה הסבתא בת ה-91 שבורת ירך השוכבת במיטה לבין השאלות והתשובות שניפקה במחשבה רבה ובדיוק מושלם היה לא ייאמן.

זו הייתה ממש תחילתה של שנת השירות שלי, וסבתא בתור אשת חינוך ידעה לשאול את השאלות המדויקות ביותר, אלו שפוגעות בדיוק בתכלית ולא במעטפת – היא לא פספסה אף פרט, שאלה גם על המקום, ועל החניכים, על הצוות וכמובן על חיי הקומונה.
בנושא אחר לגמרי, היא גם תיארה באוזניי את הפיגורה המחוטבת של הבחורה הצעירה שמעבירה שיעורי התעמלות בבית נועם, עד היום לא ברור לי איך דווקא את זה עינייה שבגדו בה עם השנים הצליחו לראות, אבל זה בסדר, לא מקלקלים סיפור טוב עם עובדות.

לאחר פטפוט רב, סבתא כיוונה אותי לדף הנייר והעט שנמצאו אצלה בתיק. היא החלה להכתיב לי, לא פספסה אף פסיק, סוגריים או דגש על הנימה בה נאמר כל משפט.

מכתב תודה לילדיי ובעיקר לנכדיי

ככה זה דור הולך ודור בא, גם אצלנו וזה הכרחי כי אילו לא היה כך לא היה יכול העולם (הגלובוס – שמתם לב איך הגנבתי?) לא היה מקום לכל, זה כואב, זה מעציב אבל נשארים הזיכרונות. כשקרתה לי התאונה ושקעתי בעולם של הזיות הייתי גם בירושלים ומשם התעוררתי ברעיון שאבקש מכם לחפור בחשאי איזה סדק שאליו תכניסו בכל פעם שיש מה לספר כמו בכותל המערבי. אחר כך כששוב התעוררתי נזכרתי, א. שזה מאז ומתמיד הצחיק אותי בכותל, ב. הזכרתי לעצמי גם שאני לא אלוהים. וזה לא רק גודלו של הגלובוס זה גם עייפות החומר, כמה אפשר.

אז במקום זה בלי שום הזיות עלה לי רעיון אחר -יצירת מין אלבום שאפשר להכניס בו מה שכותבים, כל חוויה, כל זיכרון, כל חדשה (בעיקר משמחות!) ויש המון דפים ריקים, זה יהיה אלבום משפחתי כתוב ע"י כל בני המשפחה וינדוד ברחבי הארץ. וכמו הרבה דברים מה שיש שם הוא לא גמור ואבקש את עזרתכם לעשות עריכות ומחיקות וזו גם עצה של זקנה לצעיריה אל תדחו, לא לדחות, עשו מה שאתם רוצים לעשות בלי לדחות. אני משאירה לכם מתנה, בהרבה מחתונותיכם לא אזכה להיות אבל אני רוצה להשתתף, איך? בברכתי לזוג הראשון שלנו תמר ויואב לרשותכם לכל חתונה, אתם תתפלאו איך אפשר? אז נכון דרושים כמה שינוים קלים: להחליף את השמות, להחליף את העונות, להחליף את התאריכים, להחליף את התוכניות, להחליף את הביוגרפיה ואולי עוד כמה דברים שכרגע אינני זוכרת ובשום אופן לא לשכוח את החרוזים.

 

שיר פרידה – נדב שרי

תשע המילים הראשונות שלהלן נרשמו בוקר אחד

באפריל 2014, מתוך חלום. מאוחר יותר הבחנתי כי

הן מתאימות להספד על אמא, ובתהליך שנמשך

כחודשיים הוספתי להן משפטים ונוצר שיר.

היא עכשיו לא יש

היא אַין,

המפותל בנִשמות הזוכרים.

צלילים.

צחוק, שירה, הלצה.

כשארצה,

יישאו הרוחות הצפוניות אלי

מלב הפרדסים

ריחה של עוגת שוקולד.

הבזקי כאב כנצח קטן

מהדהדים עמוק בפנים,

געגוע.

תמיד אִתי,

הדהוד צלול כִּבדולח,

חד כבכיו של תינוק רעב,

כטשטוש ראייה, כמילה מושחזת

של אהבה.

 

שלום רב,

אנחנו מבקשים להודות לקהילת גח"א מעומק הלב על היחס החם והמחבק והעזרה מכל הלב שהוענקו לנו, ע"י עשרות רבות מחברי ותושבי הקיבוץ במהלך ימי השבעה, לאחר פטירתה של אמנו. העזרה הטכנית, מסידור התאורה, השולחנות והכיסאות ועד אספקה שוטפת של עוגות ומיני מאכל. השאלות לשלומנו וההצעות של אנשים רבים כל כך לסייע בכל מה שרק נחוץ, חיממו את ליבותינו שוב ושוב ועוררו התפעלות כנה והתרגשות שלנו ושל אורחינו. במשך כל השבוע הרגשנו שאנחנו מוקפים בקהילה רב דורית חזקה, מלוכדת וחמה, שידעה לתמוך בנו בשעתנו הקשה. זכינו לשמוע מפיהם של רבים על קשריהם עם אמא שלנו, העלינו זיכרונות, קצת צחקנו וקצת דמענו וכל הזמן הרגשנו "כמעט בבית". תודה מיוחדת לטובה מ' ועירית א' שלא משו מצדנו ותמכו בנדיבות, ברצון טוב ובמאור פנים.

בברכה, נדב, אסף וחנן שרי.

 

לדף ההנצחה של סימה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896