מירהל'ה כפרי, 27.8.1942–24.8.2018, יג אלול תשע"ח, יהי זכרה ברוך

מירהל'ה אחותנו היקרה והאהובה

"גדול מאוד, מאוד הכאב, היה איש וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה".

כותבים לך וכבר מתגעגעים והדמעות זולגות. היית לנו ה"לה" הכי משמעותי בחיינו – מושא לאהבה והערכה. המצפון שמכוון את דרכינו.

תמיד היינו אחרייך, תרתי משמע – אחרייך נשרכים לים, אחרייך הולכים לתנועה, אחרייך באהבת המחול, אחרייך לומדים הוראה וחינוך, אחרייך נישאות לקיבוצניק. בפעם הראשונה שחשנו את הפרידה ממך הייתה כשנישאת ליוסי כפרי ועברת להתגורר בגבעת חיים איחוד, אנחנו ילדות בנות אחת עשרה ושלוש עשרה, יושבות ומבכות מרה את לכתך אחרי גבר חלומותייך ומסרבות להשלים עם המציאות.

מירהל'ה שלנו! גדלנו, בגרנו, הקמנו משפחות, נפגשנו באירועים משפחתיים. את היית הלב הפועם המחבר בין כולנו. קשה מנשוא לקבל איך לב כמו שלך = טהור, כל כך אוהב, מעניק, חומל, מכיל, מאיר פנים לכל אחד – יכול לידום באחת, בעודו פתוח לעוד חלומות, מפגשים, רצונות ואהבות.

מירהל'ה, נולדת בחודש אוגוסט ועצמת את עינייך כמה ימים לפני יום הולדתך. סגרת מעגל בצנעה, באהבה, בענווה ובשלווה הכה אופיינית לסגנון חייך. "אנשים צנועים באמת, גם מותם חרישי, כמעט מתנצל: אנא, סלחו לי על ההטרחה, לא יכולתי אחרת".

הותרת אותנו כואבים, מיותמים, בלי ה"לה" שהיה לנו כעוגן וכמקום מבטחים.

מירהל'ה אחותנו היקרה, אנחנו מבטיחים לך, שנמשיך במסורת המשפחתית של מפגשים, שכה היית גאה בהם, כשאת נוכחת בזיכרונותינו היפים, ובטוחים שאת למעלה תשקיפי עלינו. וודאי תאזיני לפריטת מיתרי הלב ולשיריו של יוסי אהובך לתמיד ותתרגשי עד דמעות.

נוחי בשלום אחותנו האהובה והביאי איתך למרומים את כל הטוב שבך.

אחיך ואחיותייך: אליק, מינהל'ה ורוחהל'ה.

זה לא באמת קרה… יום אחד לא ברור

יוסי היקר,

כשאמרת מירה איננה, נפלו השמיים.

משהוא (כח עליון?) נהג בטעות, בחר לא נכון.

אין מצב שזה קרה.

אין פרידה.

יקרה מפז, היא כאן… עם כל האהבה, הדאגה, הפרחים הקטנים בסלון, הרקמות, הציורים הנפלאים, הכובעים על המתלה בכניסה, שיחות הטלפון הארוכות, העוגות (הבטחת לי את המתכון לעוגת השוקולד בביקור הבא… זוכרת?), ארוחות הערב עם המפה היפה על השולחן, הסלטים, הגבינות, השאלות שתמיד עולות: איך אתם מרגישים? מה קורה? איך הבנים? הנכדים? מתי נפגשים?…

את צריכה להגיע לחתונה של עופר… זוכרת? נעשה עוד מפגש עם צלילים ושירים עם כל החבורה האהובה… זוכרת?

הבית שכולו עטוף בחום. אין מצב, מסרבים להאמין ולקבל.

האם זה הגורל? תנו לי ואנפץ אותו.

אין לי עתה מילות נחמה,

רק הרבה דמעות לנגב… לחבק באהבה.

תרצה וניסן

מירהל'ה, שכל-כך אהבה שירה ומשוררים:

ברבור היקיצה ירחף בגופותינו

בבוקר מלבני, בבוקר רם,

מלבן הנשואים, מלבן מיטתנו…

אני אוהב אותך.

את כרם כל חיי.

שנינו רוצים שעוד בחיינו

נהיה מאושרים כמו בתכלת המוות.

את תאמיני לי, כי את

מאמינה, את כרם כל חיי.

אני אוהב את נפשך

הנחבאת כאילה.

אני מדמיינת אותך קוראת על הספה, במוסף הספרות של הארץ, לפני שנרדמת, את השיר של מנחם בן, שהוסיף כהערה: "המשפט האחרון: 'אני אוהב את נפשך/ הנחבאת כאיילה', הוא פשוט תיאור מדויק של מהות קסמה נטול היהירות של אשתי".

בשבילי זה תיאור מדויק שלך "קסמך נטול היהירות" אותו פיזרת ביד נדיבה בכל מקום בו היית.

מתוך ים הזכרונות צפה לי דמותך יושבת בספריה של 'שפרירים' אחרי יום העבודה, וגוזרת מתוך העיתונים – שיר מרגש, צילום שיוכל להשתלב באחד הלוחות המקסימים של ביה"ס… סדרת הצילומים האהובה עלייך ביותר, אותה אספת במשך שנים, הייתה "שקיעות וזריחות" לה נתת אין ספור משמעויות.

אבל כמה נפלא שאחרי צאתך לפנסיה, לא הסתפקת בצילומים, אלא התחלת ליצור ולצייר בעצמך נופים שנגעו לליבך וכמובן לבני משפחתך, היקרים מכל לליבך, להם היווית מרכז חיים אמיתי. כמה שמחה היתה בך על כל ארוחת בוקר שהכנת לבקשת אחד הנכדים, כמה גאווה על כל הישג, אבל כמו יידישע מאמא, תמיד קצת דאגות.

עליך נכון להגיד "אלוהים נמצא בדברים הקטנים", כי כל מעשה היה בעל חשיבות עליונה בעיניך.

כל שבוע כשחזרנו ממתנ"ס חפציבה בנתניה, היית מנתחת כל מפגש העשרה עם הילדים, שהיו מחכים לך בעיניים זוהרות. מה עשיתם, מה השגתם, מה עוד תוכלי לעשות עבורם…

מחר יום הולדתך, אז כמו כל שנה אני כותבת לך… ורוצה לשלוח לך את הזעזוע של צוות מתנ"ס חפציבה; את אהבתן והשתתפותן בצערנו, של נשות כפר קרע; את החסר שאני רק מתחילה להרגיש בקשר ארוך השנים, כמו משפחה, שלך ושל יוסי עם דוד ואיתי.

נשתדל להמשיך לשמור על יוסי שלך, לו דאגת שיאכל, שינוח, כל שיר שנולד מלווה בהתלהבות מהולה בדאגה כמו "יידישע מאמא". היית לו ולכולנו כמו אמא, חברה לחיים… ומבחינתי תמשיכי הלאה…

שלומית בן יון

לכל בית גבעת חיים איחוד

אנו רוצים להודות לכל מי שהיה שם איתנו ברגעים הקשים – מי שעטף, חיבק, תמך, סייע, שיתף והיטה אוזן. והיו רבים כאלה: רכזת בריאות, וועדת אבלות, מעגלי החברים שהתגייסו, הביאו, הגיעו, שאלו או הקשיבו.

יודעים להוקיר ולהעריך את הקהילה הזו, שנרתמה וליוותה אותנו לאורך כל השבעה, ונתנה לנו להרגיש עטופים בחום ואהבה.

אנחנו בטוחים שמירהל'ה משקיפה עלינו מלמעלה, בחיוך רחב, שממיס יום אפור ועצוב ומרעיפה תודות לכולם, לא שוכחת אף אחד ובטח מייחלת יחד איתנו שתהא שנה טובה, חומלת ושופעת אהבה.

בהערכה רבה משפחות: כפרי, משגב, קרני וכהן

*מוזמנים להיכנס לדף ההנצחה באתר הקיבוץ.