יענקלה הורוויץ, 12.7.1939-6.2.2015, י"ז שבט תשע"ה, יהי זכרו ברוך

יענקל'ה שלנו איננו.

יענקל'ה של תמי, יענקל'ה של המשפחה, ילדים ונכדים, יענקל'ה של החברים, יענקל'ה של הקיבוץ. "בשבילי היית פשוט – הקיבוץ".
בגלל הפרש הגילים (11 שנה) הזיכרון הראשון שלי מיענקל'ה מהצבא היה מהצנחנים – נסענו לראות צניחה בבנימינה. כבר אז הערצתי אותך, ועם חזרתי לקיבוץ אחרי הצבא היינו אחים אבל בעיקר חברים.
אהבתי מאוד את המשפחה שבנית עם תמי, נולדו: מור, דן, אורי וניר. הייתי מאוד גאה להיות דוד של ילדים כל כך יפים וחמודים. בהמשך היה כייף להיות הורים ביחד.
אני מנסה להיזכר ביענקל'ה שלנו הרפתן. מרכז הרפת עם חיוך גדול, חרוץ מאוד, נחמד, שהיה שם תמיד בשביל כולנו… ויודע למשוך את כל מי שהיה זקוק לבית אל העבודה ברפת.
בהמשך היית מזכיר הקיבוץ (פעמיים) והיית המנהיג הבלתי מעורער של הקהילה שלנו. ידעת איך לדבר בגובה העיניים עם כל אחד, זקן, צעיר, איש, אישה, בוגר וילד ולתת את הפתרון הנכון לכל נושא ובעיה. האמת, גם כשלא היית מזכיר, היית שם תמיד בשבילנו בשביל לתת עצה וסיוע לחבר.
רגישות מיוחדת הייתה לך למשפחות השכול, ואנחנו זוכרים מאוד את ההספד שלך בבית הקברות ביום הזיכרון: "איתכם בטוח שהיה לנו קיבוץ אחר!" אמרת לנו שלבקשות של משפחות שכולות יש רק תשובה אחת – "כן" ותמיד תמיד לאשר את בקשתם.
את הטיפול בחברים שקיבלו פיצויים ניהלת לבד (ועדת יענקל'ה, ועדה של איש אחד). הסברת שזה חייב להיות דיסקרטי, חברי, עם כבוד ויצירתיות כי אחרת הכול אבל הכול יתפוצץ – והצלחת!
בתקופות שקטות כשלא היית מזכיר תמיד חזרת לרפת וחיפשת איך להתנדב, להיות ראש ועדה או אפילו פרויקטור בתרבות – ערב "סשה". תמיד חיפשת איך לתת ולתת ולתת….
ראיתי אותך לפני החלטות קשות, קשות מאוד (הטיפול בסמים). הרבית להתייעץ עם חברים ומקצוענים. וגם לא תמיד ישנת בלילה מרוב אחריות. היית מתייסר כל הלילה, אבל תמיד ידעת בסוף להחליט וגם החלטות כואבות. אפילו מאוד כואבות.
כותב מתן פרנקל ב1997 עם סיום תפקידו של יענקל'ה כמרכז ועדת צעירים וזה מסביר מצויין איך ראינו אותך, כולל הדור הצעיר: "איש קטן וקסום"
"…היה היה כפר קטן… ובכפר הקטן חי לו איש קטן עם קרחת ושפם. שנים רבות היה האיש ראש הכפר והיה אהוב על כל הבריות. כשהיו אנשים רוצים לבוא ולגור בכפר היה מקבלם כבני בית בכפר. כשהיו בני הכפר יוצאים מחוץ לממלכה לתור ולנדוד בדרכים היה משלחם לשלום ומצפה לשובם. וכך שנים רבות הנהיג האיש את הכפר. והכפר היה לכפר היפה ביותר עלי אדמות! לאחר שנים מספר, עבר האיש להיות רועה תרנגולי ההודו של הכפר. אבל אם אתם חושבים שהפסיק להנהיג? לא ולא! הוא רק ויתר על השפם ועבר להנהיג בסתר את כל צעירי הקיבוץ! והיה לאביהם מהבחינה הפיסית והרוחנית כאחת. אבל היום, האיש הקטן והקסום מסיים כהונתו רק מבחינה רשמית אך יודע היטב, כי ימשיך להיות מנהיג הצעירים והקיבוץ עוד שנים רבות!"
המחלה האיומה הזאת, הפרקינסון, התלבשה עליך לפני שנות דור (25 שנה). יש פה דור שלם שלא באמת מכיר אותך, אבל אנחנו החברים מכירים ומוקירים.
יענקל'ה… תראה כמה באו… כולנו פה אהבנו אותך באמת, ורצינו גם להגיד לך – תודה!
אומרים חברים: יענק'לה – אין דבר כזה, הוא היה הגדול מכולם. בשבילנו הוא היה הקיבוץ! חברים אמרו לי שעם מותך נגמרה תקופה וטוב שאתה לא רואה מה קורה בקיבוץ שלנו היום!
ואני אומר / חושב שחבל מאוד שאתה לא רואה: יש לנו פה קיבוץ שונה, נהדר, יפה ומתחדש עם קהילה תוססת מלאת ילדים. עם המון תרבות, חגים, ערכים, ארכיון ועלון, ובעיקר אחריות ושותפות עם ערבות הדדית לכל החברים – "מה שאהבת אבל אחרת!"
היה מדהים לראות במשך כל תקופת המחלה את התמיכה, האהבה, הכבוד והמסירות של תמי שלך. הילדים והנכדים תמיד היו סביבך והרעיפו עליך אהבה רבה. הם לא עזבו אותך לרגע, פשוט משפחה ענקית. הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המשפחה ראינו בסרט של ניר "תמי ויענקל'ה והמחלה הארורה". אני גם אזכור תמיד את יולנדה שהייתה שם בשבילך בעשר שנים האחרונות!
החברים והקהילה ידעו להחזיר לך המון אהבה ותמיכה במשך כל השנים וראיתי כמה זה חשוב לך.
יענקל'ה שלנו איננו: יענקל'ה של תמי, יענקל'ה של המשפחה, ילדים ונכדים, יענקל'ה של החברים, יענקל'ה של הקיבוץ… "בשבילי אתה פשוט – הקיבוץ".
יענקל'ה אחי, אזכור אותך תמיד,
עקיבא.

יענקלה היה הקיבוץ והקיבוץ היה יענקלה
הזיכרון הראשון שלי מיענקלה הוא מלפני 55 שנים. עדת ילדים בני עשר עומדים סביב קצין צנחנים עטור שפם, אוכל ארוחת בוקר שרות הכינה לו בבית הכולל, שבו עבדה רות כמטפלת של הקבוצה שלנו (עד אז לא ידענו שהיא יודעת להכין חביתה…). כמו אתמול אני זוכר את התמונה הזו.
השנים עוברות מהר ויענקלה רכז הרפת, ואנו עובדי המספוא הצעירים בגיל הנעורים, מביאים כל יום במשך הקיץ את עגלת סלק הבהמות לרפת תחת עינו הפקוחה של יענקלה.
בתחילת שנות ה-70 המרחק בינינו כבר מצטמצם, שנינו הורים לילדים בכורים באותו מחזור, בשנת 73'. כאן כבר מתחיל להתפתח קשר חברי בינינו שצומח, כנראה, על רקע של תפישת עולם זהה והשקפת חיים מאד דומה על חיי הקיבוץ ועל חינוך הילדים בו. שנינו קרובים בדעותינו, ולוקחים חלק באחריות על מה שקורה בקיבוץ ובמשק החקלאי. בנוסף, וזה בוודאי תרם לכך, היה קשר חברי הדוק בין הורינו, שהיו יקים ומילאו לאורך השנים שניהם תפקידים מרכזיים בקיבוץ. בשנת 1977 אני רכז גידולי שדה צעיר ויענקלה מרכז הרפת, שני תפקידים שיש ביניהם ממשק הדוק. בוקר סתווי אחד אני מאחר בדקות ספורות להוביל את משאיות הזבל ביום ההוצאה מהרפת לשדה. את הצעקות של יענקלה שמעו עד קאקון ללא צורך במכשיר הקשר שבו הוא צעק.
תחילת שנות השמונים יענקלה נבחר למזכיר לקדנציה ראשונה. לאורך כל השנים הוא מילא תפקידים שונים, והיה ברור שהדרך הזו מובילה למזכירות. באותו זמן אני חבר במזכירות, ואנחנו שותפים לדרך במשך שלוש שנים, שבהן לא פעם חלקנו איש על חברו. זכור לי במיוחד מקרה מסוים שבו המזכירות התבקשה לקבוע בין גישות שונות בנושא תכנוני, יענקלה לא היה יכול להשלים עם דעת הרוב, ושלף את נשק יום הדין: התפטרות מן התפקיד. הוא, כמובן, לא מימש זאת, כי לא זאת הייתה דרכו. בסופו של דבר הוא העדיף תמיד את דרך הפשרה על דרך העימות. באותה תקופה התוודעתי לאופן ניהולו את חיי הקיבוץ. היו לו שני מסלולים: האחד המסודר, זה שהולך על פי התקנון המקובל. במסלול השני התגלה יענקלה כאחרון המפאיניקים. הוא שיכלל את האמנות הזו לדרגה גבוהה, וידע לפרק מוקשים בדרכו הנסתרת. הייתי אומר, ש"בלי בג"צ ובלי בצלם", הוא הסיר בעיות באופן דיסקרטי ושלא על פי הנוהלים והכללים היבשים…
יענקלה התייחס לקיבוץ ולנעשה בו באחריות גדולה ומתוך הרגשת שייכות שאי-אפשר היה למצוא אצל אחרים. בכל תחום היה מעורב, ורגיש לכל חבר כפרט. ומי לא זוכר אותו הולך בשבילי הקיבוץ ואוסף ניירות כאילו היה זה ביתו הפרטי. הוא דאג ליידע על כל מפגע, אם בתחום הנוי, אם בתאורת הרחוב וכל דבר אחר שהזדמן בדרכו, או גונב לאוזניו.
בקדנציה השנייה שלו כמזכיר אני עובד ב'גרנות', הוא מטלפן אלי ומודיע לי שעלי לחזור לקיבוץ כי אין מי שירכז את ענף גידולי השדה. אני מתנגד. יענקלה עם שמאי מרכז המשק, מגיעים לדיון ב'גרנות'. אני מוזמן לדיון על ידי 'גרנות'. משרואה אותי יענקלה הוא צועק לעברי: "צא החוצה, אני לא מדבר בנוכחותך". עד יומו האחרון הייתי מזכיר לו את האירוע הזה ושנינו היינו פורצים בצחוק.
יענקלה היה אדם ישר שלא דבק בו רבב. במשך שנים הייתה לו נגיעה לנושא השילומים, הוא הפנים את הרגישות לנושא עוד מאביו, יוסף הורוויץ. בזמנו החלו להתרופף החישוקים החברתיים והתחילו לחצים קשים מצד חברים, שרצו לקבל לפחות חלק מן הסכומים לידיהם. הוא נלחם כדי לא לפרק את ההסדרים, אבל היה ברור שזה מאבק על זמן שאול. כבן למשפחה שקיבלה סכומים לא מבוטלים של פיצויים, הוא ואחיו, בהחלטתו ובהשפעתו, היו מהאחרונים שקיבלו כספים אלו.
כולנו היינו עדים למחלת שתקפה אותו בסוף שנות השמונים עם כניסתו לתפקיד המזכיר בפעם השנייה. זכור לי הטלפון מעקיבא ויענקלה משבדיה, לאחר שיענקלה יצא מן הניתוח, ויענקלה אומר לי: "ראובן, אני כמו חדש". קולו ברור וצלול. ואני עונה לו: "יופי, תהיה עוד פעם מזכיר"…
אך המחלה לא הרפתה, ופגעה בו יותר ויותר, עד שנאלץ להפסיק את כל פעילויותיו הציבוריות והחברתיות. ביקרתי אותו בביתו ופגשתי אותו על הקלנוע עם יולנדה ברחבי הקיבוץ, וסביב הרפת, בודק ומוודא שהכל בסדר. עד יומו האחרון חי בביתו. אין מילים לתאר את מסירותה של תמי, בעזרת יולנדה, הילדים והמשפחה כולה, בטיפול ביענקלה, שהיה קרבן למחלה כה אכזרית.
ביום שישי בבוקר ניר מטלפן אלי: "בוא להיפרד", הוא אומר. הגעתי לביתו. יענקלה שכב במיטה ועל פניו נסוכה הבעת שלווה. תם המאבק, תמו הייסורים. נוח בשלום באדמת הקיבוץ שהיית מגדולי אוהביו ומגדולי משרתיו.
ראובן פיינברג.