זיגו גריסרו, 22.6.1948- 15.11.2012, א' בכסלו תשע"ג.

יהא זכרו ברוך.

היי זיגו,

וכל הדרך לשמים

העקבות שלך עמוקים

מתוך ההרגל של האדמה

אחרי הגשם לאסוף אותם

לשביל ארוך של בעיקר

אהבה ושמחה ורכות ועצבים

של איש מן התלמים.

והריח, והריח של הזריעה

וקציר ורוח

שמוליכה ציפורים נודדות,

וגילה תרד אל השדה

תשען על כנף האוטו

ותלקט את פניך ברגע בו

השמש נאספת למערב

וערמות הבוטנים אל המכולה.

ערמות, ערמות כמו האהבה

הזו שלך למשפחה

הקטנטנה גילה יעל וענת.

מסירות כזו אין סופית

גם אורן, גם דלית, גם עירא

גם יוני, גם דורית

משפחה,

וחברות ונאמנות

של פלח עם בוץ כבד

על הנעליים, חסרת גבולות,

בעצם היית איש דואג

נורא, אבל צחקנו,

בשמים צוחקים עכשיו

שמח בשמים, הם

לא מתכוונים חלילה

לפגוע, פשוט ככה זה

עם זיגו, והוא מרכין

את הראש מביט לתוך

העיניים ושואל מה?!

השדות לא מבינים

מה קרה, מי

יוליכם לחריש לחופה

מי ישמור ויעטוף

ויאסוף וינחם,

מאחורינו חלקת השדה

המזרחית, זו שתהיה למולך

כל חייך האחרים,

משתרעת בין הפרדסים,

שדה מתגעגעת.

 בוצי

לזיגו,

כשהלב בוכה ודמעותיו הן דיו

היד רושמת מעצמה.

ולא נדרשת מחשבה או הגהה

כי השורות מלאות בהמון אהבה

אליך חבר יקר.

אילו יכולתי להשיב אותך

ולו לרגע קט –

רק שתראה שאתה שם

אבל לא לבד –

אלא כאן איתנו

חרוט על לוח ליבנו.

אילו יכולתי להשיב אותך

ולו לרגע קט –

רק שתספוג את כל

החום והאהבה שכולנו

מעניקים לך

ולהביט בפניהם של

גילה, ענתי ויעלי

וכל החברים הרבים

שהיית כל כך משמעותי

בחייהם.

ותוך זמן כל כך קצר

ליבך נדם

והשארת אותנו המומים

כואבים, וחסרי אונים

והפכת להיות האדם

שכבר חסר לי ולכולם.

אילו יכולתי להשיב אותך

ולו לרגע קט –

רק כדי שאוכל להגיד לך

תודה –

על כל מה שהיית עבורי.

על חברות ומסירות אמיתית.

על היותך מודל לחיקוי

ליושר והגינות

צניעות נדיבות ענקית,

ופשטות.

על אהבת הטבע והאדמה,

שאת שפתה הבנת,

והיא גמלה לך ביבולה.

את אהבת האדם שבך.

תמיד היתה שמורה לך

מלה טובה,

והומור בשפע.

ועיניך הרכות והטובות

הסגירו נשמה יתרה.

גם כשהרמת את קולך

או את האצבע המורה.

ראויה להערצה היתה יכולתך

לאתר אדם במצוקה,

הזקוק לעזרה, להיות עבורו,

ולהושיט לו חבל הצלה.

בצנעה ובסתר תוך שמירה על כבודו.

תמיד אזכור אותך

חבר יקר.

את חיבוקך הדובי,

את חיוכך הביישני,

ואת טוב ליבך

האין סופי.

אוהבת ומתגעגעת אליך המון,

 בלה.

לזיגו היקר,

מרגישה שזה פשוט לא יכול להיות שאתה איננו. הדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג ואני מוצפת במחשבות וזיכרונות…

ה"בוקר טוב" של בוקר, כשאתה עם החבר'ה בקפה. ואני עוברת בדרך להליכה היומית שלי בשדות ומרגישה שאתה פשוט נותן לי "אישור יציאה" לשטח. ותמיד עם החיוך הכי גדול שיכול להיות, שיושב על כתפיים הכי רחבות שיש. כאלה שמרגישים ש"יהיה בסדר". ותמיד אתה כזה חזק, כזה נחמד, כזה בגובה העיניים. שפשוט אי אפשר להאמין שלא תהיה יותר…

אתה לא איש של מילים ודיבורים אבל אתה אדם שורשי. מחובר לקרקע, לאדמה. חקלאי בכל רמ"ח אבריך. מחובר לאוויר, לרוחות השמים, למרחבים הפתוחים. חרד לגשם שיתפוש את הכותנה לפני סוף הקטיף, ולגשם שירד בזמן אחרי הזריעה. מהזן של אבא שלי.

ואיך אתה נהנה שאני שואלת אותך על כל מיני דברים. אני נזכרת איך אתה, יחד עם ידיד ז"ל, מסבירים לי על השינוי בצבע הפרחים של הכותנה ומה זה אומר. ושניכם עומדים ליד מתקן בדיקת המזיקים, נראים כמו שני ילדים ב"שיעור חופשי" בשדות. והמכונות הגדולות שאתה נראה עליהן כאילו קטן אבל אתה שולט בכל בורג… והמכונות המעניינות שקוטפות אבטיחים לגרעינים, וכל השדה נהיה אדום. ואיך היית גאה כשיעל ניהלה את הקטיף בפרדס והייתה דוהרת בבוקר עם רכב מלא תאילנדים ונוהגת בטרקטורים באופן הכי טבעי בעולם. ואמרת לי "תראי איך הקטנה שלי מנהלת כאן את כל העניינים".

ובחג השבועות, בתהלוכת הטרקטורים הגדולים, כל הילדים מחכים שאתה תעבור ותתיז עליהם מים ותמיד איזה ילד תורן יושב אצלך בקבינה…

ואיזה כייף היה להיות אתכם בכיתה. ענת שלכם ויותם שלנו. יעל שלכם ותמר שלנו. בזמן שמוטי חושב על הטקס אתה כבר מתכנן את בניית הבמה וברור שכל העניינים הטכניים יהיו "מתוקתקים". אני זוכרת שכשמסיבת הבר מצווה של יעל ותמר נגמרה, ועומר שלנו היה בן חמש, אמרתי לך שכשעומר יגיע לשנת בר מצווה אתה בא לעזור לנו עם הבמה כי אי אפשר בלעדיך. אז חייכת את החיוך שלך וידעתי שתבוא. אחר כך כבר בנו במה קבועה מבטון…

כל כך צנוע. וסגור. ואוהב לתת. וכשגילה חלתה והבאתי את סיר המרק הראשון אמרת שלא צריך. ולאט לאט הרגשתי שאתה מוכן לקבל עזרה. ותמיד מודה במין ביישנות כזו. וכל כך דאגת…

ומי היה מאמין שגם אתה תחלה. כזה חזק. כל כך חלק מהנוף שלנו. הנוף הטבעי והנוף האנושי.

זיגו, כל כך קשה לי להפסיק לכתוב כי זה אומר שצריך להיפרד…

כל השדות התפללו וגשם טוב ירד בסוף השבוע שעבר וזה לא עזר

ואתה חוזר לאדמה שכל כך אהבת…

תחסר לי מאוד. אוהבת אותך,

סמדר