כשהחליט הקיבוץ בראשית האלף השלישי לספירה על מהלך הפרטה נרחב, כולל את הפרטת/שיוך הדיור, החליט יחד עם זאת על מהלך של גידול אוכלוסייתו. בתבונה נבחר גידול המבוסס על צאצאי חברי הקיבוץ; אך בעת שההחלטה התקבלה לא כל הנתונים היו ברורים, היה חשש שהמכסה לא תתמלא ובעיקר לא היה ידוע כמה מהבנים שנולדו בקיבוץ וגדלו בו ירצו לחזור ולבנות בו את ביתם. אסתכן ואציין גורם נוסף שפעל אז על קבלת ההחלטות, והוא גורם רגשי – הצורך להשתחרר מצילו המאיים של שד השיתוף (טוב, הגזמתי). זה, לדעתי, מה שגרם למתן העדפה למה שנחשב כצרכי החבר – רצונו להוריש את ביתו לבני משפחתו – מאשר לצרכי הקיבוץ לברור את המועמדים להגדלת האוכלוסיה ולתת זכות קדימה לבני המשק.

כשגוף כמו קיבוץ (ארגון? קהילה?) רוצה להחליט על שינוי עמוק ומתמשך בדרכו, פתוחות לפניו שתי אפשרויות. הוא יכול להציג לעצמו יעד, חזון בקצה הדרך, ואליו לכוון את השלבים שעליו לעבור בדרך. יתרונה של חלופה זו הוא שיודעים לאן רוצים להגיע ומתאימים ליעד את שלבי הביניים. הדרך השנייה היא מעין "ברירת מחדל" – לא להחליט על יעד סופי אלא להתקדם משלב לשלב לפי איך שנושבת הרוח, ולראות מה ייצא בסוף.

לא אתיימר לפסוק איזו משתי הדרכים טובה יותר ולמי. קיבוצנו בחר בדרך השנייה, אולי כי אצה לו הדרך, בייחוד באשר לשיוך והורשת הדירות. אבל מטבע הדברים נותרו בצד שאלות שלא חשבו עליהן עד הסוף, ועכשיו הן מרימות ראש ויש לתת עליהן את הדעת. אחת מהן היא הדילמה שנזכרת לעיל. קבענו עיקרון, שזכות ההיקלטות תינתן קודם כל לבן משפחה אחד מכל בית אב שהיה חבר ביום הקובע, בתור שייקבע על פי ותק ונתונים נוספים, למשל: האם לאותו בית אב כבר יש בן ממשיך בקיבוץ (אינני בטוחה שעקרון זה נשמר עד היום) וגם בלי להביא בחשבון אם לזכאי שהלך לעולמו נותרו בני משפחה בקיבוץ. לכאורה, החלטה צודקת ושוויונית. האומנם?

המצב הנוכחי הוא, שלכמה משפחות כבר יש שניים או שלושה ילדים נקלטים, בעוד משפחות אחרות מחכות לקליטת ילד ראשון. יתרה מזאת, קלטנו משפחות שלפני כן לא היה להן כל קשר לקיבוץ מלבד הסבתא או הדודה שאת ביתה קיבלו, השוכנת אחר כבוד בגן-העדן שלנו ליד הבריכה. לכאורה, זכותה של זו לראות את נכדותיה חיות בביתה ובקיבוצה, אבל לממש זכות זו ממילא אינה יכולה. האם נכון וצודק יותר לממש זכות של חבר שנפטר (ואינו יכול ליהנות ממנה), או לאפשר הנאה מזכות זו למשפחה שעוד יכולה לממש אותה? (תרשו לי כאן רגרסיה קלה. כאשר הוחלט על השוואת סטנדרד הדיור לקראת ההפרטה, מצאתם לנכון לנשל את הוותיקים עוד בחייהם מזכות ההשוואה, "כי הכסף ילך לילדים" ולא להגדלת ביתם הם. האם נראה למישהו שההחלטה הנוכחית מכפרת איכשהו על העוול של אז?

לשאלת מימוש הזכות יש פתרון פשוט, WIN-WIN, שהמציאו כבר חז"לינו (שמעון בן יוחי ואחרים): "עין תחת עין – ממון". זכותו של שום חבר ז"ל לא תיפגע אם יורשיו יקבלו את ערך ביתו בממון ולא ב"נטורה". חלקם ממילא היו מוכרים אותו. לא נראה לי שהחלטה להוסיף סעיף כזה לתקנון הירושה או הקליטה תגרור סיבוך משפטי. כבר היו מקרים כאלה. האם לחינם נאבקנו (טוב, נאבקו בשבילנו) להמשיך להיקרא קיבוץ, משמע אגודה שיתופית? לאגודה יש זכות לשנות את תקנוניה. לקראת בניית שכונת הבנים הבאה מן הראוי שנדון מחדש בתקנוני ההורשה והקליטה בקיבוץ, ואולי נחליט לשנותם.
לאותה שאלה קשור גם מעמדם של בנים שהתקנון או סיבות אחרות מנעו מהם להיות בעלי בית בקיבוץ, אך הם חיים בו כבר שנים רבות ורוצים להמשיך כך. התקנה בנוסח "בית לך, חבר תהיה לנו" נועדה לשמור על גבעת-חיים כיישוב עם רמת חיים גבוהה, בלי "סרח" של אנשים עם פחות מזל. כאן דווקא פעלה כביכול "טובת הקיבוץ" לעומת צרכי היחיד. גם כאן יש מקום לדון האם החלטה זו נכונה הן כלפי המשפחות, שרוצות לראות את בניהן חיים לידן, והן מבחינת "הצדק החלוקתי", בלי לפרט. אחד הדברים שעליהם הקיבוץ מעולם לא בחר להחיל את עקרון השוויון, הוא מספר הילדים למשפחה. אחרי הכל, הדור הצעיר הוא שיישא על כתפיו את עול קיום הקיבוץ. לא זה המקום לפרט את האפשרויות, אך יש לדון מחדש בהחלטה ולחפש אופן מגורים שיאפשר לבנים "חסרי בית" להיות חברים בקיבוץ.