רות פיינברג, 16.1.2016-9.2.1923 ו' שבט תשע"ו, יהי זכרה ברוך

קורות חייה של רות פיינברג, מתוך מה שהיא כתבה ומתוך ראיונות עם לאה הישראלי ז"ל.

איך מסכמים – ובקיצור – 93 שנים של עשיה בלתי פוסקת?!
רות נולדה בקרקוב, פולין, בשנת 1923 להוריה ברנרד ופולה אורנשטיין כאחת מצמד תאומות, שונות לחלוטין זו מזו בכל מובן שהוא. משפחתה הייתה אמידה מאד ובורגנית באורח חייה וערכיה. באורח מופלא, מגיל צעיר, האמינה ושאפה רות, בעקשנות שאפיינה אותה, לחיים הפוכים מאלה שגדלה בהם.
עלייתם ארצה של בני המשפחה ב-1938 עם "סרטיפיקט לקפיטליסטים" התרחשה עקב מחלת כליות קשה שלקתה בה, שפתרונה יבוא – כדברי הרופא – בארץ עם אקלים חם. המשפחה נחתה בתל אביב כשהיא שומרת על עושרה וערכיה הבורגנים, ורות – שכדבריה – "לא הייתי מרדנית, גם לא עקשנית, פשוט ידעתי מה אני רוצה", רצתה רק חקלאות וטבע. אחרי מלחמות וויכוחים הגיעה ל"חוות העלמות" בנהלל. כאן התחילה להיות מאושרת, כדבריה: "החיים הממשיים שלי".
בתום שנות ההכשרה בנהלל שובצו כל הבנות בהתיישבות העובדת. רות בת ה-19 (שנטתה לקיבוץ המאוחד) החליטה בצעד אופייני לאפשר לעצמה, לפני שתתחייב ותשתקע, שלש שנים עצמאיות. שנה אחת הייתה במושב "שדה יעקב", שם התפרסמה כפועלת שדה העושה כל מה שנדרש – גיזום, חריש ועבודה על קומביין…
אחרי שנה פנתה אליה חנה מייזלס שתחזור לעבוד במטעי ביה"ס בנהלל בשכר. שם עבדה וגם לימדה. ומשם לחווה של כרמים ועצי פרי ב"גן מנשה". כעבור שנתיים וחצי, לאחר שהבינה שהאשה במושב עובדת רק בבית ובלול, הרגישה שחיי הקיבוץ נועדו לה. היא בחרה לעלות לכפר סאלד שהיה ממש בתחילת הקמתו.
למחרת בואה, תוך סיור שעשה לה עדי, ראתה בחורה שזופה אורזת עגבניות, לראשה מטפחת ולרגליה נעליים גבוהות. מיד הצטרפה רות לעבודה לצידה, זו הייתה לולה. מאז – כותבת רות – היינו לידידות. אפשר בהחלט לומר שידידות זו בין שתי החלוצות הקרובות לאדמה, השפיעה על מהלך חייהם של רות והנס לימים יבואו.
ומה עשתה רות בימיה הראשונים בכפר סאלד – סיקול אבנים, עבודת פרך קשה האמורה להיות משעממת, אבל רות: "מה זה משעמם?! שרנו, צחקנו, דברנו, אספנו אבנים לסל הגומי ואספנו, וכשהבטנו לאחור, השטח היה נקי. הייתי מאושרת בעבודה זו".
מספר חודשים לאחר הגיעה, חלתה אחותה התאומה. רות נפרדה זמנית מכפר סאלד ושהתה כמעט שנה ליד אחותה, תוך שהיא מנצלת את הימים ללימודים בביה"ס לגננות ושתלנות.
מיד עם הבראתה של אחותה, חזרה רות לכפר סאלד ישר להקמת המשתלה. בתקופה זו הכירה והתקשרה עם אלי למברגר ואחרי כמה שנים של חברות, הם התחתנו. יעל נולדה במלחמת השחרור, וגדעון שלוש שנים אחריה.
כל שנות חייה בכפר סאלד – במשתלה, עצי הפרי, נוי, מדריכת נשק, אחראית עבודה, חפירת עמדות, שמירה, מלחמה, פרידה מבתה התינוקת שהייתה בעין חרוד והיא בין המחזיקים את כפר סאלד – היו שנים של עבודה קשה ונתינה בלי חשבון.
שבר גדול נשבר בקרבה בעקבות הפילוג, נפשה החפה מכל ריבים ומחלוקות, לא יכלה להבין ולקבל זאת. גם כעבור שנים התקשתה לדבר על הפילוג ושברו.
עבודות נוספות נוספו לרשימה: מרכזת בתי ילדים, מטפלת ואף מורה לטבע, ומעל הכל – הקמת מעבדה לטבע – גאוותה הגדולה.
ב-1965, לאחר שנפרדה מאלי, אביהם של יעל וגדעון, נוצר הקשר עם הנס, שהתאלמן מלולה חברתה משכבר הימים, ואתו המעבר לגבעת חיים.
רות מאד אהבה את הנס ומשפחתו, אהבה את גבעת חיים, ושינוי זה בחייה הסב לה אושר רב.
שנה לאחר בואה, יצאו שניהם לשליחות מטעם הסוכנות לגרמניה. תקופה של שלש שנים של פעילות, חוויות ועניין. גם שם טרחה רות וחיפשה רגבי אדמה, היא מצאה משתלה וכעבור זמן הוצע לה לעבוד בנוי בית הקברות היהודי בקיץ ובבית האבות היהודי בחורף.
שם, אולי החלה גם להנץ תאוות הטיולים, שניהם יחד ואף לחוד נסעו, ביקרו וטיילו באירופה, כשהיא מקפידה להגיע בכל שנה לילדים בארץ.
עם חזרתם, החלה רות לעבוד, במסירות האופיינית לה, כמורה פרטנית ב"שפרירים". אבל יש בבה"ס גם נוי, ויש נוי גם בנווה נעם ויש גם גינה מופלאה סביב הבית.
בעשרים השנים האחרונות, תוך שלקראתן, היא מוותרת לאט, לאט על עבודה קשה, לא הפסיקה רות לתת מעצמה, לאפות לכל, להיות בית חם לילדיה, נכדיה וניניה. עם הקמת "כישורית" ע"י יעל ושוקי, אפתה רות כל שבוע עוגיות לחברי הכפר, הגיעה לתת כתף והייתה חלק בלתי נפרד מיצירת המקום.
בעשרים שנים אלו הלכה והפכה ל"בנימין מטודלה": היא שאפה, תכננה וכיוונה למקומות המעניינים בתבל, ויחד עם יעל, הן "קרעו" את העולם. תמיד מלאת כח ומרץ, התמדה, סקרנות, למידה ואושר גדול. מסעות אלה – מעידה יעל – היו גם הקרקע לצמיחת מערכת יחסים חדשה בין האמא לבת, אז התרחשה הקרבה שהיוותה בסיס למערכת מופלאה ומתגמלת לשתיהן.
בכל שלב בחייה אהבה את מה שעשתה והייתה לחלוטין שלמה אתה: "בדידות? שעמום? לא קיימים במילון שלי, אני בן אדם מאושר השמח בחלקו"…
אפשר לומר לסיכום – וזו לא תהיה פרזה – בשתי ידיה הקטנות, בכח החריצות הבלתי נגמרת שבאה עם אהבה ומסירות לכל מעשיה, תמיד בצניעות והסתפקות המועט, בשתי ידיה אלו בנתה אשה קטנה גדולה זו את הארץ וישבה בה נאמנה ומאושרת.
הנכדים כותבים:

לסבתא רות יש חשק.
חשק לעבוד בגינה,
וחשק לסרוג קצת לפני השינה.
חשק שיבואו אצלה לאירוח
ואחרי שהולכים יש לה חשק לנוח.
יש לה חשק להכין גלידה,
וחשק ללקק את הכף עם הקרם של העוגה.
חשק לבקר קרובים בירושלים,
וחשק חשוב לחסוך במים.
יש לה חשק לקום ובעיקר חשק לישון,
וחשק לפתור את התשחץ בעיתון.
יש לה חשק לחלק עוגיות,
וחשק לאכול ארוחת צהריים במקלות.
יש לה חשק לסיני וחשק למתוק,
יש לה חשק לקרוא וחשק לצחוק.
יש לה חשק לשרוק
למרות שזה לא הולך לה כמו פעם,
וחשק להגדיל את לוח השעם.
יש לה חשק לספר סיפורים
ולנו יש חשק לשמוע,
יש לה חשק לטייל ולטעום ולשבוע.
בקיצור, שידעו בכל המשק
לסבתא רות יש המון המון חשק!

אוהבים,
אדם, יונתן ונעם (ברכה שנכתבה לרות ליום הולדת 88, פברואר 2011)

ליד מגדל המים

ליד מגדל המים
בראש גבעה לא גבוהה
יש בית קטן מוקף בגינה.
מחטי אורנים נוצצים על השביל
פיטנגו ארגמני על ענף מבשיל.
כובע נזיר על גדר משתלשל
תחת עץ המנגו שרך נהנה מן הצל.
בפינה הדרום-מזרחית פיטנה
פורחת בלבן,
בחורף פושטת עליה, מאפשרת לשמש
לחמם את פרש הדורבן.
על קיר המחסן יש שתי וערב של קרשים דקים,
עליהם ורד אדום –
"זה לא פשוט, צריך לדעת בדיוק איך לגזום…"
קוקוס גבוה שנשתל אחרי מסע לחופים רחוקים,
שמזכיר לה ריסים ארוכים ודקים.
ותחתיו גדלה בשמחה ובנחת
צמחיה סובטרופית מאד מפותחת.
בצמוד לרימון יש צמח מצחיק
עם שערות אדומות –
"אפשר להשריש בקלות ולשתול
בגינה של כיתות מקדמות"…
ליד הדלת אורטנסיה אירופית
מנסה לשרוד את אקלים הים התיכון,
ובעציץ יש גרניום לא מפונק
הוא פורח אפילו בקיץ, בחום.
פותחים את הדלת –
על מפת השולחן
מונחת צנצנת עם כל טוב הגן.
ואת יושבת על כסא גבוה ירוק
בטייפ מנגן לו שופן,
ואת נהנית לך לשרוק.
בסכין הקטנה חותכת סלט,
מסתובבת אלי ונותנת מבט –
מבין הקמטים עיניים קטנות מבריקות,
מתלכסנות בשמחה,
מתלווה לו חיוך מקבל בברכה.
נשיקה רטובה על הלחיים
על האש כבר רותחים להם מים.
מוסיפה לסלט קצת פלפול –
"אוי, תביא את האלבוּם,
סיימתי לסדר את תמונות הטיול"…

יונתן שילה (ברכה שנכתבה לרות ליום הולדת 90, 2013)