יום אחרון במרפאה. קצת לחץ. לא פשוט לתפוס אנשים במרפאה. בכל זאת למרפאה בדרך כלל מגיעים כשלא מרגישים טוב. פגשתי חברים וחברות במרפאה, ושאלתי אותם על התחושה לגבי המעבר ועל זכרונות מהמקום.
המרפאה הישנה. סוף תקופה
שלומי שרון: "קודם כל צריך להגיד שהמשפחה שלנו היא לקוחה קבועה במקום… לא לקחנו כמובן מאליו את היחס האישי במרפאה, את העובדה שאפשר לסגור דברים בטלפון, וכמובן את טלי ועירית וכל הצוות – נעזרנו בהם מאד. בתור הורים ראינו את היתרון הגדול של המרפאה הקיבוצית. אנחנו פוגשים הורים לילדים עם מוגבלויות במקומות אחרים, ורואים כמה אנרגיה הם משקיעים באישורים לתרופות, טפסי 17 וכו', וכל זה נחסך מאיתנו. לא עסקנו בזה מעולם. אז אנחנו מאד מעריכים את זה. מצד שני אני רואה גם את היתרון בכך שאפשר יהיה להזמין תור באינטרנט… זה יהיה עצוב, אבל מרפאה עם יותר רופאים, משוכללת יותר, שתתפקד יותר ימים בשבוע יכולה רק להועיל לנו. עברתי תהליך – בהתחלה הייתי מאד בעד, אך ככל שהזמן התקרב למעבר אני עצוב, אבל אני מאמין שיהיה בסדר. הכל לטובה. מה גם שחלק גדול מהצוות עובר עם המרפאה ולא ישאיר אותנו לבד בשטח…"
לגבי הזכרונות מהמקום שלומי מסביר שהיה ילד די בריא אז לשמחתו לא הגיע הרבה לבקר. "אני זוכר שהיו לי פצעים ברגלים וז'ני היתה עושה על זה מבצע לחיצות וזה היה כואבבבב. אני זוכר גם את האיזולטור (חדר חולים) כמו הילד משמוליק קיפוד… שאסור היה לבקר אותו. גם שם היתה משמעת כיאה למסורת המקומית…"
חנן שפע: "כל צרכי הרפואיים סופקו כאן באופן מלא ותמיד לשביעות רצוני, ואני מקווה שזה יקרה גם שם. כאן קבלתי את הטיפול הדרוש בסבר פנים יפות.
ז'ני וברטל
לגבי השאלה האם חנן זוכר משהו מיוחד מהמקום, הוא נזכר בברית המילה של צור שנערכה במקום לפני קצת יותר מ-45 שנה.
ז'ני נחמני היתה הכוהנת הגדולה של המרפאה בגבעת חיים אומר חנן. היא גם ליוותה את ימימה ללידה השניה שלה. היא היתה דמות הירואית ממש. לא רק בהקשר של המרפאה אלא גם בהקשר של בנה שנפל – אמיתי, שהיה בכיתתי. והיתה גם ברטל ויקטור (סבתו של אמיר דלומי) שגם היתה אחות מיתולוגית. שתיהן היו מלאכיות בלבן. אני זוכר גם ד"ר אונה (סבם של אורי ורעיה מירון) שעבד בחלק האחורי שהיה שייך למרפאת השיניים.
בוצי ברות: אני חושבת שתמיד צריך להסתכל קדימה, הלאה, ולראות שהכל לטובה. צריך המון אורך רוח כי התחלות זה דבר קשה (וגם סופים). באתי למרפאה הישנה עם עוגה לפרידה מהמקום (בכל זאת חמישה ילדים, ודי הרבה נכדים ובקרתי רבות במרפאה…). אנשים חולים הם אנשים לא קלים (חוץ ממני כמובן). היו כאן רופאים נהדרים במשך השנים –ד"ר רידר, ד"ר דיאנה ד"ר עופרי וד"ר דלין ואחרים. היו אנשים יקרים ורופאי נשים ואחיות מסורות ועוד ועוד… ולילות וימים… עכשיו צריך להתרגל. אני מקווה שבגילי המופלג אני עוד אצליח.
שוהם סמית מס
בירה לי שעד שהתגייסה לצבא בכלל לא ביקרה במרפאה L, ומוכנה להצטלם רק עם עירית…
יפתח לב-רון עוצר לשניה במרפאה ומסביר על דלתות הארונות במרפאה (בתמונה משמאל למעלה) – "שם היתה קומה שבה איחסנו ציוד רפואי, רזרבה שברטל ויקטור הביאה מכפר סאלד (שנות החמישים – שאריות ממלחמת השחרור). הכל נעול לדעתי שם למעלה עדיין…" אומר יפתח ורץ לדרכו.
ואנה אנו?
רצים למרפאה החדשה…
Smart Touch TIFF File
Share this post
חיפשתי לשווא את שמה בין המילים. ובכן, עליזה, שמטעמים שאינם שמורים עמי, לא איהנה עוד משרותיה במרפאה החדשה. וכמי שאין לה כל סיכוי לזכות אי פעם בתפוז הוירטואלי, אני נוטלת אחד כזה מעץ השמוטי שבחצרי ומעבירה אותו אליה לצמיתות, בתודה על מאור עיניה, על קסם חיוכה, רוחב ליבה ומגע ידיה המנחם, שקדמוני בבואי אל חדרי המרפאה הישנה.
שלום רעיה. לא צויינו כל שמות צוות המרפאה לדורותיהם וגם לא העכשווים. אני מסכימה איתך לגבי הדברים המקסימים שכתבת על עליזה. מוזמנת לראיין אותה אני בטוחה שאדם ישמח.
צר לי על כי דבריי הובנו שלא כהלכה, זה קורה לי לפעמים… באופן אישי צר לי על עזיבתה של עליזה ו"תפסתי טרמפ" על הכתבה כדי להעניק לה מתנת פרידה קטנה