בשנים האחרונות התווספו לי הרבה חברים חדשים שאני לא מכירה והם לא מכירים אותי. אם זה לא ברור, אסביר בשמחה – אני מתנדבת בארכיון ומקלידה ספרי זכרון של חברים מהעבר, מה שנותן לי את האפשרות להתוודע לאנשים מרתקים שלא הכרתי.

בין השאר פגשתי את הנופלים: עופר פניגר, דותן כהן, איתמר ברונר ואת החברים הוותיקים – אדית מדיני, גרי בר שלום, יצחק שקדי, חיים שילר, חנה פרנק ועוד. עולמות מופלאים של סיפורים מהארץ ומחו"ל, המספרים לא רק את הסיפורים האישיים שלהם, אלא גם את הסיפור של יהדות אירופה ואיך, בדרכים נפלאות ממני, נשזרו החוטים והשבילים בהם עלו ארצה, לחמו והפריחו את השממה, כשאי-אפשר כמובן בלי סיפור הקמת גבעת-חיים ואחרי הפילוג את גבעת-חיים איחוד.

כל זו הקדמה, לא רק לספר על עצמי, אלא על אדם נפלא שהיה ממקימי הקיבוץ ומדינת ישראל ואני, לדאבוני, גיליתי אותו רק עכשיו. הדירה הקטנה הראשונה שקיבלנו אישי הצעיר ואני בקיבוץ, הייתה קרובה לאותו אדם ובגלל שהייתי חדשה, צעירה וביישנית ועסוקה במקצועי כמורה ובתפקידי כאמא, לא טרחתי להכירו – את יושו ענבר.

החוברת שקיבלתי לידי להקלדה "לזכרו של יושו ענבר", היא אסופת זכרונות ועדויות מחייו של יושו, שהקדיש את חייו לחלוציות, בטחון, ספורט וקהילה בקיבוץ גבעת-חיים איחוד.

יושו נולד בגליציה בשנת 1913 וגדל באוסטריה. משפחתו הייתה דתית אך ליברלית והוא נמשך לציונות בעקבות מאורעות 1929. הוא היה חכם מאוד, בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת וכשהיה בבית-הספר, הקפיצו אותו שתי כיתות כדי שיוכל ללמוד ברמה שלו. הוא היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר", הצטיין בלימודים והפך לכדורגלן מוכר בקבוצת "הכוח" גרץ.

בשנת 1932 עלה לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי. במהלך הפלגתו פגש באותה אונייה אדם שהתברר כפרטנר גרוע בשחמט אך מדריך נהדר לפילוסופיה יוונית, מה שהתברר כשסיירו יחד באתונה, לאותו אדם קראו דוד בן-גוריון.

יושו הצטרף לקיבוץ גבעת-חיים ועבד בקידוחי מים. הוא היה מא"ז (מפקד אזור) של גבעת-חיים, פעל במסגרת "ההגנה" וניהל עימותים מול הבריטים, כולל חיפושים ומעצרים.

אחד הסיפורים הזכורים ביותר הוא על הדרך בה הצליח למנוע אלימות והרג במהלך חיפושי הבריטים בקיבוץ. כשהצבא הבריטי הקיף את היישוב עם טנקים וכלי נשק, הוא נתן פקודה לרקוד ולשיר מול החיילים הבריטים במקום לאפשר עימות פיזי. החיילים ההמומים לא ידעו איך להגיב, ולבסוף נסוגו. "מזל שהם היו אנגלים", סיפר יושו מאוחר יותר.

תרומתו לספורט הייתה גדולה. כבר בנמל חיפה חיכו לו נציגי "הפועל" ו"מכבי" שנאבקו על הזכות לצרפו. הוא בחר "הפועל" כי "אני קיבוצניק" ותוך שלושה ימים כבר שיחק כשוער בהפועל חיפה. הוא הקים את הפועל גבעת-חיים, היה מזכ"ל הפועל ויו"ר הוועד האולימפי בישראל, כשהוא נלחם למען ספורט חובבני והקים מתקני ספורט רבים בהתיישבות העובדת. יושו הצליח לצרף את ישראל להתאחדויות הספורט של אירופה ועמד בראש משלחות ישראל לאולימפיאדה, ביניהן גם "אולימפיאדת הדמים" ב-1972.

אבל לא רק. הוא ייסד את קואופרטיב "עמק חפר" לתובלה, ניהל את "התחבורה" (ארגון קואופרטיבי לתחבורה) ופעל להבטחת תקציבים לתחום התחבורה בקיבוצים.

אחד מהסיפורים המרגשים הוא כיצד שלושת אחיו ניצלו מידי הנאצים בזכות היותם כדורגלנים מפורסמים. אנשי הגסטפו שהעריצו את קבוצת "הכוח" גרץ, נתנו להם אפשרות לברוח במקום לשלוח אותם למחנות ההשמדה.

יושו היה נשוי למדי ואב לעמרי, גדי ויאיר ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים, סיפור עצוב מאוד השזור בחוברת, המכילה סיפורים אישיים רבים, זכרונות ממשפחתו ומעמיתיו ומדגישה את אישיותו המיוחדת, חריפותו, נאמנותו לערכים וחוש ההומור שלו.

אני מקווה שתמצאו את הדרך לארכיון ואל הספר על יושו כדי לגלות יותר.

וכמה מלים עלי למי שלא מכיר אותי: שמי יערה בן אור, במקור אני ממעלה-החמישה, אשתו של עודד בן-אור שנפטר לפני כמה שנים ואימם של צפריר והתאומים גל וטל בני אור. יש לי 11 נכדים ועד סוף 2024 יהיו לי 10 נינים. שנתיים אחרי מותו של עודד עברתי אירוע מוחי ממנו יצאתי במזל כשרק יד שמאל ורגל שמאל פגועות. המוח, ברוך בורא שמים וארץ, בריא וצלול. חזרתי לנגן, אני מקלידה לארכיון, קוראת המון, ישנה טוב, אוכלת טוב, לא עושה ספורט או התעמלות (רק למוח) ולכן גם לא נפגשתי עם יושו. עבדתי כמורה בבית-הספר היסודי כ-30 שנים ויתר השנים כמורה לשיטת אלכסנדר.