*פיל לבן – כינוי למבנה בעל עבר זוהר שירד מגדולתו

ברחבי גבעת חיים איחוד פזורים מבנים ומונומנטים שידעו בעבר רגעים ושנים תוססות ויפות והנעימו את זמנם של תושבי הקבוץ. כיום, כאשר שנות התהילה שלהם חלפו, יכולים רק הזכרונות, התמונות מהארכיון ומתי מעט מוותיקי הקבוץ, לספר על שנות הזוהר

טקס הנחת אבן הפינה לבית וינה. נואם: ראש הקהילה היהודית בוינה

מעל הדשא והזמן

"אלה הם חייך" לברוך אזניה, חבר הכנסת הראשון מהקבוץ

"יצחק פניגר ואחרים הגו את הרעיון להקים בית תרבות ביישובנו, לזכר יהודי וינה שנספו בשואה. הוא נסע לשם, ושכנע את ראשי הקהילה היהודית והם אכן מצאו כי הרעיון שבלב קיבוץ בישראל, בניין שיהיה מקום חי ותוסס, המיועד לתרבות השכלה ובידור, לזכר קהילתם, עדיף על הקמת אנדרטה ותרמו את הכסף להקמתו. .. הערבים המופלאים שהיו לנו כאן, סדרות הקונצרטים, הסוליסטים המפורסמים שבאו אלינו לתקופת חזרות וגמלו לנו בהופעות, ההצגות של אומנים וגם המקומיות, גם מתחזקי הבית לדורותיהם שהיו מארחי האומנים שפקדונו ושמם כמארחים נישא בפי כול ואיתם גם שמנו". (סימה שרי ז"ל על בית וינה).

מזה שנים רבות שבית וינה ריק, נטוש, עזוב ועצוב. פעם בכמה חודשים מתקיים בו ערב כזה או אחר, ולמחרת הוא שב אל שממונו. הוא עומד שם על צלע הגבעה מאז שנת 1966, משקיף מלמעלה על הקבוץ ולא סתם הוא עומד שם, כפי שסיפר פעם האדריכל דן איתן, האיש שתכנן אותו (יחד עם האדריכל יצחק ישר):

"בית העם בקיבוץ פתוח לכל עבר, גג הבטון נראה כמרחף ומאפשר מעבר חופשי דרך הבניין גם כשאינו פעיל. הוא שוכן בלב מדשאה ובאופן מודע מהווה חלק בלתי נפרד ממנה ומהמרחב הפתוח. חוץ מהפתיחות, המבנה מקרין קלילות ורוממות רוח, לא מעט הודות למיקומו הגיאוגרפי באזור הנמצא בנקודה גבוהה יותר מהאזור דרכו נכנסים אל הקבוץ".

ועוד מסופר כי "לגבעת חיים הגיע דן איתן בשנת 1966 כשבישראל מתנהל לו שלטון אזרחי עם ראש ממשלה אזרח ושר בטחון אזרח, עם גבולות ברורים ומדיניות ברורה, עם מודעות כנה וצנועה ליכולת המקומית. כל זה ודאי שמחלחל אל תוך התרבות ובא לידי ביטוי בין השאר בארכיטקטורה".

כיום – בית וינה עומד שומם כמעט כל ימי השנה

מקור מהימן בקהילת הוותיקים בקבוץ, זוכר היטב את טקס הנחת אבן הפינה לבית וינה, טקס המונצח בתמונה בעמוד זה.

"בטקס הנחת אבן הפינה, היה אורח הכבוד יו"ר קהילת יהודי וינה אותו אירח המזכיר יצחק פניגר (שגם היה ממגייסי התרומות לבניית המבנה). נישאו נאומים אך בשלב מסויים החלו התלחשויות על בימת הכבוד והיו"ר ופניגר מיהרו לעזוב לכיוון ביתו של פניגר. מאוחר יותר הם שבו כאשר האורח לבוש בבגדים אחרים. התברר כי הארוחה שהוכנה עבורו בקבוץ לא היטיבה עם מערכת העיכול שלו והוא נזקק לשירותים שכמובן לא היו בהישג יד ומשום כך הייתה העזיבה הבהולה לכיוון הבית".

הוא זוכר גם את הסרטים שהוקרנו בבית וינה. "התרגום לא היה חלק אינטגרלי מהסרט ולכן היה צורך באדם שיסובב מנואלה שתעביר את התרגום בהתאם לסרט. למותר לציין שלא פעם לא תאם התרגום את הנעשה והנאמר על המסך, שלא להזכיר את הפעמים בהם פשוט נימנם האחראי על התרגום ורק שאגות ושריקות הצופים העירו אותו אל נסיון נואש להתאים את התרגום לסרט".

על אי בודד

בחום המעיק של שלהי הסתיו, גוררים אותך הילדים אל מגרש הכדורסל שמעל לבריכה. בכניסה למגרש אתה מעיף מבט ימינה, אל השטח החולי שמעל לבריכה. לך תספר להם על הגלגל הענק שעמד פה בסבנטיז ובאייטיז. אם הוא עוד היה כאן, סביר להניח שלא היית שומע מהם במשך כל אחר הצהריים. הכדור עף מחוץ למגרש ונתקע על גל אבנים מנופצות בכניסה למגרש הכדורסל.

עוד קרב במאבק להכתרת מלך האי

כמובן שאתה הולך להביא אותו, גוחן על גל החורבות ובהבזק של שנייה, אתה מבין – אתה על האי. כמו גור וידאל המסתובב בערוצים מתחת חורבות ספרטה, מוקף בעצמות וברוחות הילדים הספרטניים שהושלכו מגובה הצוק, אני מסתובב סביבו, מתעטף בתועפות השמחה, הרומנטיקה, מאבקי "מלך האי", השיזוף מוגזם, מגעים מכל הסוגים והמנוחה אותם ידע הסלע החלק הזה שהזדקר מעל מימי הבריכה הקטנה.

"מה זאת אומרת של מי היה הרעיון להקים את האי?", משתומם גרשון שפע. "ברור שזה היה רעיון של פינדה".

גרשון מספר כי בעוד בבריכה הגדולה ראה פינדה ארבע אופציות לפעילות מים: שחייה, כדורמים, קפיצות ושחייה צורנית, הרי שבבריכה הקטנה (שנבנתה בצורת אגם הכנרת) הוא ראה בעיני רוחו פעילות המחנכת ילדים לגבריות ופיזיות, כולל העובדה "שמדי פעם ישברו קצת שיניים". כך השתלב האי בתפיסה זו.

יוסי שחר, אסף שרי ורובי ברנע הם רק חלק מהדמויות שכיכבו כמלכי האי, ברשימה המטאפורית שחקוקה על הסלע המשוייף המוטל שם, בכניסה למגרש הכדורסל.

ואולי היטיב לנסח זאת גרשון עצמו, בהספד שכתב לאי עם עקירתו מהבריכה.

"האי הטוב והמיטיב, המאיים

והמכאיב, החזק והמפחיד….

שגבר על משברי הגיל, שצחק על איתני הטבע…

האי שהפגיש אוהבים ונשק לזוגות

שסידר הפרחים לעשרות חתונות…

האי שהציל מטביעות, בנשימות אחרונות…

האי לא מת, לא נקבר, רק גלגל נשמתו"

2019 – חורבותיו של אי בודד

קונדומים, בירה וקרונות

בטבורו של הקבוץ עומדת מצודה מוצקה וקודרת. באגפיה החיצוניים מתנהלים עסקים קטנים, בין מרישי התקרה מתנהלים חיי עכברושים ויונים תוססים, גרוטאות זרוקות בין הקירות העבים ורוב מוחלט של הזמן, שקט מאוד שם.

אבל לא תמיד היה זה כך. "כאשר הוקם מחסן משק היה לו ייעוד ספציפי", אומר א' אשר עבד שם בפרך. "הוא הוקם כממגורה לאחסון החיטה משדותינו בנגב ובמקום היה גם מכון תערובת עבור בעלי הכנף שגידל המשק – בלול ובהודייה".

החיטה הייתה מגיעה בשקים על גבי משאית אותה נהג חיים שילר. "הרכב היה נכנס ברברס, הנהג חיים שילר היה קופץ החוצה ומודיע שהוא הולך לשתות קפה ואז התחלנו לפרוק את השקים", משחזר א'. "רוב הזמן היינו שלושה – הלל ליפמן, מנהל המחסן, מוסא עכה ואנוכי, הצעיר הנמרץ".

מחסן משק 1952-54. צילום: עמרם נבו

השקים שקלו כ-70 קילו האחד. "השורה הראשונה הלכה במהירות ובקלות, אבל ככל שהחלנו לערום את השורות זו על גבי זו, הלכה המשימה והפכה קשה יותר", זוכר א'. "כאשר הגענו אל השורות העליונות, היה כל טיפוס עם שק משימה בפני עצמה".

בבור עמוק ברצפת המחסן הותקן מערבל ואליו היו שופכים דורה, חיטה ושאר מרכיבי תערובת לעופות. את התוצרת היו מעמיסים בשקים על גבי ה"פורד-קיפר" של משה פינק שהיה מעביר אותה אל הלולים וההודייה.

המשרד היה בחדרון קטן בתוך המחסן. "בסמוך לו עמד חדרון קטן נוסף ובו אוחסנו בקבוקי בירה "נשר" של האספקה וגם קונדומים עבור חברי המשק. רק על החדרון הקטן הזה, ניתן למלא כרך עב כרס של סיפורים מעניינים שהתרחשו שם", זוכר א' גם בחלוף יותר משישה עשורים.

עם הקמת "אמבר" ומסירת השדות בנגב, הפך מחסן משק לשלוחה של מטעי הקבוץ. "המקום הפך לבית אריזה של אגסים ותפוחי עץ בניהולו של חנוך מיכאלי", אומר א'. "ומשנעקרו המטעים, הפך למחסן רהיטים, מיטות וארונות ולצידם גם קרונות הרכבת של יום הילד וכך הגיע למצבו כיום".