כידוע, הנושא עלה על סדר יומנו הציבורי בתקופה האחרונה בעקבות פנייתן של מספר משפחות אל מוסדות הקיבוץ, עם הצעות – יפות, מגוונות, מקוריות ומרגשות כל אחת בדרכה – להנציח את יקיריהן שהלכו לעולמם. לקיבוצנו היסטוריה ארוכה של עיסוק, מתסכל וכואב לעיתים, בנושא ההנצחה במרחב הציבורי. נראה כי שנים רבות של תורה שבעל-פה, פתרונות אד-הוק ושאר דרכי התמודדות, מיצו את עצמן, וכי על קהילתנו לגבש לעצמה הסכמות חברתיות מחודשות בנושא זה.

בפתיחת השיחה הוצגה המשמעות העמוקה של הזיכרון בתרבות היהודית והישראלית, ובעקבותיו – המושג "זיכרון קולקטיבי", המהוה את אחד הבסיסים החשובים ללכידותה של קהילה. ההנצחה היא אחת מדרכי הפעולה של הזיכרון הקולקטיבי והיא קובעת מה יישמר ומה ישקע בתהומות הנשייה, ומהו הסיפור המשותף אשר קושר אותנו יחדיו. ישנן דרכים שונות להנצחה: הנצחה בזמן (יום שנה, למשל); הנצחה בנוף הפיזי (אנדרטה, פסל, גן, וכד'); הנצחה ספרותית (חוברת זיכרון, ספר, וכד'); ופעולות (מפעל חינוכי, ספורטיבי, וכו'). רוב סוגי ההנצחה הינם במרחב האישי המובהק ומטבע הדברים התרכזה השיחה בנושא ההנצחה בנוף, שהוא שייך לכולנו.

בשיחה התבטאו למעלה מ-15 מהמשתתפים, והיא התקיימה באווירה חברית, פתוחה, ותוך הקשבה הדדית דרוכה. הדעה הרווחת הייתה כי לא רק שיש לאפשר הנצחה אישית במרחב הציבורי, אלא שיכולה לצמוח בכך גם תרומה לציבור כולו: מימוש יוזמות המשרתות את הקהילה (כמו הקמת גן משחקים, הצבת עבודת אמנות, וכד') שבדרך אחרת ספק אם ניתן להגשימן; שיפור אסטטי של המרחב הציבורי; דרך ייחודית להעברת סיפור המקום ודמויותיו אל הדור הבא; ועוד.

במהלך השיחה עלו גם קשיים ושאלות לא פשוטות המתעוררות מנושא זה: האם הנצחה – הכרוכה כידוע במשאבים כספיים – תתאפשר רק למי שיש לו היכולות הכספיות לכך? האם כל רעיון הנצחה הוא לגיטימי? מהו האיזון הנכון בין צרכי הכלל וצרכי הפרט בנושא זה, ומה המנגנונים שעליהם להבטיח קיומו של איזון זה, תוך רגישות גבוהה למשפחה מחד גיסא ולקהילה מאידך גיסא?

בעקבות השיחה התגבשה ההכרה כי עלינו לקיים בהקדם מפגש פתוח נוסף. בשיחה זו נלבן חלק מן הסוגיות שעלו בערב, וננסה לסמן קווים מנחים – קריטריונים, אם תרצו – שיאפשרו לקהילה ולמוסדותיה לפעול ברוח התובנות העולות מן השיח הציבורי. במפגש זה תעלינה שאלות כמו: כיצד ניתן לשמור את צביון ההנצחה הנכון לקהילתנו; מהי הזיקה המתאימה בין האדם ואופן הנצחתו; האם ישנם קווים אדומים שאותם איננו מוכנים לעבור, ומהם; ועוד, ועוד.

בשנים האחרונות אנו נוטים לעיתים קרובות (ובצדק רב, לא פעם) לפעול בעיקר במסלול הפורמלי: גיבוש החלטה בהנהלת קהילה, העוברת למועצה, ומוכרעת בסופו של דבר בקלפי. ברצוני להדגיש כי בנושא רגיש וטעון זה אין הכוונה להיכנס לתהליך קבלת החלטות פורמלי על "תקנון הנצחה", או "הסדר הנצחה" כזה או אחר. המגמה היא לפעול ליצירת הסכמות ציבוריות, תוך שיח והידברות מתמדת, והם הם שינחו את פעולת המוסדות בתחום זה. זה דורש מכולנו שיח קשוב ורגיש, המכבד את כל הלוקחים בו חלק. על פי הרוח החברית בה התנהלה השיחה הראשונה, ולאור תגובות רבות בעקבותיה, אין לי כל ספק שנוכל להגיע להסכמות רחבות ולהתקדם יחד אל עיצוב מחודש של אורחות חיינו המשותפים בנושא כה יקר ללב זה.

יש חשיבות רבה בהרחבת השיח בשאלת ההנצחה במרחב הציבורי, ואני מזמין את החברות והחברים להביע דעתם בכלי התקשורת הפנימיים העומדים לרשותנו כמו העלון והאתר. וכמובן – לבוא ולהשתתף בפגישתנו הבאה.

השיחה תתקיים ביום שני ה-17.3.14 בשעה 21:00 במועדון.