הערב נתכנס כולנו על הדשא למופע "הנני כאן" – סיפור חייו ויצירתו של חיים חפר. המופע נולד בעקבות הביוגרפיה שלו שכתבתי, שיצאה אך לפני חודש לחנויות. אני מבקש לשתף אתכם במוטיבציה שהובילה אותי בעקבותיהם של האיש ושיריו.

כמו תמיד, זה מחזיר אותי אל ימי ילדותי הרחוקים.

קשה לתאר את ההרגשה שהציפה אותי, ילד בן עשר, נגיד, כששמעתי בפעם הראשונה את "שיר השכונה". התפעלות מהחוצפה? התפעמות מן החינניות? אולי המילה המדויקת יותר תהיה: תחושת שחרור.

כי היכן שמעתי אז, ברדיו או בסביבתי הקרובה, קללות ("שילכו לעזאזל") סלנג ("מפונדרקות") גסויות ("מסובבת את התחת") קריאות קרב שכונתיות ("לא רוצים לישון, רוצים להשתגע") כינויים ("רפי נוד") משיכה מינית למתחילים ("היא לובשת כבר את זה") ובכלל – הווי שכונתי לא מכופתר, בלתי מתחשב בעליל בעולם המבוגרים, שכולו חדוות חיים וצהלולים.

כבר אז העסיקה אותי השאלה –  מי כתב את הדבר חסר הגבולות הזה, המדלג בקלילות נונשלנטית על רשימה ארוכה של איסורי התקופה?

ואז שמעתי שזה אותו אחד שכתב גם את המילים של "הן אפשר", "דודו", "יצאנו אט" – פס הקול האולטימטיבי ליום הזכרון וליום העצמאות, שגרם לי לדמוע הרבה לפני שחוויתי כמבוגר חלק מהחוויות המשוקעות בשירים הללו, לא כל שכן כשבגרתי. אני זוכר שניצתה בי הסקרנות, בוסרית וילדית עדיין, להכיר את האיש מאחורי המילים.

נדמה לי שהפליאה ההיא, מימי ילדותי בחיפה של שנות השישים, הייתה המוטיבציה העמוקה לצאת לדרך בעקבותיו של חיים חפר.

בסיפור חייו ויצירתו של האיש יש שילוב מנצח של קצת נוסטלגיה, קורט היסטוריה, שפע חוש הומור, שפה עברית עשירה ומה לא.

אני מקווה שמשהו מזה תחושו הערב למשמע הסיפורים וחשוב יותר – למשמע הזמרות והזמרים המנגנות והמנגנים המקומיים הנהדרים שלנו.

"מִחוּץ לָעִיר מְרִיחִים אֶת הַסְּתָו / וּמְחַכִּים לְגִשְׁמֵי הַזָּהָב / וּכְבָר הַיָּם מִתְרוֹמֵם בְּגַלָּיו / וּמִסְתַּעֵר עַל חוֹלוֹת הַזָּהָב / אֶפְשָׁר לַחֲטוֹף רֶבְמָטִיזְם עַכְשָׁו / כֵּן, הַכֹּל זָהָב".

כך כתב חיים חפר ללחנו המופלא של סשה ארגוב. הכל זהב ! בואו !