פורים 1981-2 גן דולב גננת נעמי יסעור. צילום: המתנדבת סופי לאובשר

בפורים 1987 עמדתי בגן דקל, לבושה בשמלה בצבע תכלת ואוחזת שרביט מוזהב (פריטים שהוצאו מהמחסן הקסום של הגננת) יחד עם עוד שמונה או תשע מלכות אסתר מקבילות וממתינה בחרדה שמישהי תתנדב, בטח לא אני, להיות ושתי בהמחזה בפני ההורים.
"אם לא תהיה ושתי, לא תהיה המחזה" היא מאיימת ואני בלחץ. בסוף נמצאה אמיצה אחת שהסכימה לחטוף בשביל הקבוצה (ליסה כהן, את המלכה האמיתית) וההמחזה יצאה לאור. ברגע האמת העדפתי להיות פשוטת עם ולא מלכת אסתר כי זה כלל לתת יד לבן במהלך ההמחזה, גבול שלא הסכמתי לחצות באותה עת.
בשנותי ב"משגב" היו לי מגוון תחפושות: פנקיסטית, צוענייה, תינוקת. השיא היה הגשמת חזון של אחת מהחברות התל אביביות המעודכנות של אחי שהציעה שאתחפש לקופידון. זה היה כל כך אוונגרדי ופורץ גבולות ומוסכמות שלא שמתי לב שמדובר בביגוד לבן פשוט ופאה מתולתלת לבנה של איש זקן.

פורים 1972 – ארי וברברה בר-אילן

כשהגענו לכיתה ז', נפתחה בפנינו ארץ לא נודעת, עתיקה כמו הזמן עצמו. אגדות נלחשו עליה מפי זקני השבט והאחים הגדולים שלנו וכעת הורשינו לבוא בשעריה. אחת מבנות כיתה י"א ניגשה לשולחן שלנו בחד"א. חמורת סבר אמרה: "כל כיתה מכינה הצגה, תכינו". והסתובבה. לא היה זמן לשאול שאלות. מה מצופה מאיתנו? הצגה עם דיבורים? באיזה אורך?
השפטנו את הבנים לעשות ריקוד שאנחנו, הבנות, בנינו עבורו את הכוריאוגרפיה והרגענו אותם באמירה "בשנה הבאה הבנות יופיעו". (סליחה, בנים, ידעתי שזה לא יחזיק מים).
אמרו שזה מתחיל ב-23:00. קבענו להיפגש מתחת לחד"א ולעבור במנהרה החשוכה שנבנתה אל ארץ הפלאות. נפגשנו, נרגשים כחתנים וכלות, עברנו במנהרה, שואבים כוח משותפות גורל של מתחילים, רואים את האור בקצה הגחנו לתוך בית וינה- שהיה ריק מאדם. נבוכים, מחפשים כיסים לדחוף בהם את הידיים עמדנו שם דקה או שתיים, לי כבר עמדו דמעות עלבון בגרון ודמיינתי איך הכל מזימה כדי לצחוק עלינו.

פורים 1964, איתן רותם

הלכנו להעביר את הזמן במזכירות הישנה. מוזר שהמבנה פשוט עמד פתוח, מואר. בפלורסנט המשרדי שגרם לתחפושות ולמצב שלנו להיראות מביכים עוד יותר. ישבנו שם על שורת כסאות צמודים לקיר ושתקנו. עברו כמה דקות, מישהו כבר הספיק להכין לעצמו תה ולפתע נשמע קול מוזיקה חזקה מתקרב ועולה. חלקנו (שטרם הרגישו מושפלים עד עפר) יצאו וחזרו בריצה לקרוא לכולנו. הרכבת המפורסמת מחג המשק הגיעה!
אני זוכרת שראיתי שם דברים שלא דמיינתי שאראה בחיים. נערים מהתיכון עם תחתונים או בגד ים של כדור-מים ותו לא, המדריכות שלנו בתנועה שיכורות ומשוחררות, כל מיני תיכוניסטיות שבימים כתיקונם לא העיפו לעברנו מבט צווחו את דרכן למנהרה וקראו לנו להצטרף אליהן, זוגות (או שלא) התנשקו נשיקות שעד אותו רגע ראיתי רק בסרטים. זה היה מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר. בחיים לא הרגשתי כל כך בוגרת ומעניינת ומסעירה. היה מהנה אפילו לבוא לנקות למחרת את בית וינה, שהיה מסריח מקיא ודביק מאלכוהול.

פורים 1987, בית וינה

בשנה אחרי כן, נסעה בת כיתתי עם אמא שלה לתל אביב בערב פורים, לסבב חנויות עליהן המלצתי כמקומות מצוינים לרכישת מוצרי נוי עם שושנים ומלאכים. זה היה לפני שמיכל נגרין הפכה לאימפריה עולמית (שהספיקה להתרסק) וכולנו היינו להוטות מאוד אחרי העיצוב הזה. כשהן נכנסו לאחת מהמנהרות התת-קרקעיות ששימשו הולכי רגל שנמנעו מחציית כבישים עמוסים במיוחד (וכמשתנות להומלסים) התרחש הפיגוע במעבר החציה מול דיזינגוף סנטר. הן היו בדרכן לשם ולהבנתי ניצלו מהתופת בזכות כמה דקות.

לא כל כך ידעתי אז איך להרגיש לגבי זה. מצד אחד אני התוויתי את המסלול המדויק בעקבות השושנים ומצד שני, זה נגמר בשלום עבורן. הלכתי עם אמי לבקר אותן בערב ובעוד האימהות שוחחו ביניהן בקולות שקטים במטבח, בדקנו אנו את שלל הקניות שהספיקו לבצע לפני הפיגוע. גם זה זכרון מהחג.

בשנים בהן אני התבגרתי, השיא של כל נער איחודניק הגיע בפורים בכיתה י"א, עת נוטלת הכיתה את האחריות על המסיבה. לקחנו את זה כל כך ברצינות, שחלקנו לא יצא לטיול השנתי כדי להתקדם עם התפאורה.

זו אכן הייתה מסיבה מהחלומות: הרגשנו ונדמינו כמלכים ומלכות, הרבה מעבר לאחשוורוש ואסתר של גן דקל. מדהים שגם באירוע שכולו פורקן והדוניזם, הייתה לנו הזדמנות שלא ניתנת לבני נוער רבים, לקחת אחריות וליצור אירוע בסדר גודל של מאות אנשים, עם תפאורה מקצועית, לעלות על במה ולתת שואו (מי ששמע אותי שרה באותה שנה את 'ימי הפרח והאהבה' – מתנצלת על זה) להרגיש בטוח ונוח עם האנשים האמונים על החינוך שלנו כשאנחנו מתכננים את ההתפרקות המשוגעת הזו.

זה נגמר לי בכיתה י"ב.

רקדתי על הבמה לצלילי שיר גרוע במיוחד ואני זוכרת, על אף האלכוהול, שהתיישבתי ועברה בי מחשבה בסגנון "מה זה בזבוז הזמן הזה? מה אני עושה כאן?" החיים האמיתיים מחוץ לשער הקיבוץ כבר חיכו לי וקרצו לי והכל היה נראה קרתני ומטופש. נדמה לי שחתכתי מוקדם, להתחיל כבר את החיים האמיתיים.

רז ואיילת אסטליין-כהן

הזכרון האחרון שלי מפורים התרחש ממש לפני עשרה ימים, בסתם יום של חול, עת צעדתי אל 'משגב' עם שני ילדים מחופשים וכובע מכשפה סגול על ראשי. הכיתה של בתי שהתה בבידוד במהלך החג והם הוזמנו לחגוג את פורים באיחור של כמעט שבוע והגיעו מחופשים (רק א'1) לכיתה. הקטנצ'יק לא ויתר ודרש לעלות על תחפושת ועוד הוסיף – "אמא, גם את!". פורים בעת מגיפה, מניחה שאת זה גם הם יזכרו.