ביקשנו מנטע, הבת של שרון ויניב אופיר, לכתוב לעלון ה-1,000. היא בחרה לכתוב על הכדור.

ביקשו ממני לכתוב דבר או שניים לעלון ה-1,000.

לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את ההזדמנות, אבל תהיתי על מה אני יכולה לכתוב, משהו שישפיע. מה אני, נטע, בחורה סטנדרטית ורגילה למדי, יכולה לחדש שעוד לא נכתב פה? ביקשו שאכתוב מה יהיה בקיבוץ בעוד 50 שנים ואיך הוא יראה. ״את האמת״, אמרתי, ״אני לא בטוחה שיהיה קיבוץ עוד 50 שנים״.

אני אוהבת את הקיבוץ ומקווה להישאר בו כל חיי. אבל למה אמרתי דבר כה נורא ו"תלוש"? תמשיכו לקרוא, אני מבטיחה שלא תתאכזבו.

2020-11-06 14.16.53

צילום: היידי עפרון

בתור בחורה סטנדרטית שגדלה כל חייה בקיבוץ, הבועה האולטימטיבית, היה לי כל מה שרציתי- בגדים חדשים, חדר נעים לישון בו, בילויים עם המשפחה, אוכל טוב ונסיעות לחו"ל. עד כאן הכל רגיל, אבל ככל שהתבגרתי, הבנתי שדרך החיים הזו לא תוכל להימשך.

הכל התחיל מזה שראיתי את בזבוז הקשיות במסעדות ואז קראתי קצת באינטרנט. אוי, מה שגיליתי. האם ידעתם שמאז 1980 קיים אי פלסטיק באוקיינוס השקט, שגודלו כיום שווה לגודלה של צרפת? הזדעזעתי, בלשון המעטה.

ואז הבנתי משהו חשוב: אם הקיבוץ והעמק חשובים לי – אי אפשר להעביר עוד יום בשתיקה על הנושא החשוב ביותר כאן – משבר האקלים. לאחר חודשים רבים של מחקר מודאג ומעמיק בנושאים השונים, יש לנו בערך עשר שנים להתחיל לתקן את מה שהרסנו, על-מנת שבעוד 80 שנים, קיבוץ גבעת חיים יישאר ירוק, מזמין, משפחתי ובאופן כללי המקום הכי יפה בארץ (ואני לא משוחדת).

למשל, יערות הגשם באמזונס "הריאה הירוקה" שלנו, מהווים כ-שני אחוזים משטח כדור הארץ, אך מהווים בית ל-20 אחוזים של זנים שונים של חיות ואחראים ל-30 אחוזים מהמשקעים.

בעקבות צריכת בשר מוגברת במדינות המפותחות (ישראל, ארה"ב ורבות אחרות) ביראו כרבע משטח יערות הגשם באמזונס על-מנת ליצור מקום לשדות גידול בקר וחוות דקלים. האנושות דורשת הרבה יותר ממה שהיא צריכה לדרוש כדי להתקיים, ורומסת כל מה שבדרכה וכך כדור השלג מתגלגל.

דוגמה נוספת: הקרחונים באנטארקטיקה. קצב המסת הקרחונים גדל ב-15 אחוזים בשנים האחרונות, מה שיעלה את הטמפרטורה הממוצעת ברחבי העולם. עד שנת 2050 וכתוצאה מכך, תוצפנה 15 ערים וזה רק ביבשת אמריקה הצפונית. מפלס הים יעלה משמעותית ויהיה בלתי נסבל להסתובב בחוץ.

20201025_072722_2

צילום: היידי עפרון

בשנת  היו 64 אחוזים משטח העולם טבע פראי ואילו כיום, רק 46 אחוזים נותרו ויש האומרים 32 אחוזים. בקצב הזה ייפגע כל המאזן האקולוגי על כדור הארץ ויהיה קשה לחיות כאן, אם בכלל נשרוד.

לפני כשבועיים, ראיתי סרט של דוויד אטינבורו על כדור הארץ בנטפליקס. הוא אמר שם משהו כל כך נכון: "תיקון משבר האקלים לא נועד להציל את כדור הארץ, הוא נועד להציל את עצמנו". כי, אתם מבינים, כדור הארץ ישתקם אחרינו אבל השאלה אם יישאר מישהו מאיתנו.

אני נטע ואני אוהבת את החיים כאן בקיבוץ, בעמק, במדינה ובכדור הארץ.

סיגלנו לעצמנו צורת חיים בזבזנית, הרסנית, דורסנית, שלא רואה ימינה ושמאלה ומשרתת את האינטרסים המיידיים של בני האדם ללא דחיית סיפוקים. הפכנו להיות האויב של עצמנו.

בסופר הכל ארוז בכל כך הרבה פלסטיק ואנשים קונים דברים חדשים וזולים, ובלי לחשוב פעמיים זורקים דברים שאפשר להשתמש בהם שוב. חד-פעמי עדיין חוקי ואנחנו ממשיכים לאכול בשר והרבה בכל ארוחה, נוסעים במכונית פרטית לכל מקום וטסים בלי לחשוב על כמות גזי החממה שנפלטים.

ההבנה שצריך לפעול ועכשיו, כדי שיהיה לי על מה להסתכל בעוד 80 שנים, צובטת לי בלב.

אנחנו לא צריכים מישהו שיהיה מושלם, אלא כמה שיותר אנשים שיעשו מאמץ לעבור לצריכה ברת קיימא וישאפו לייצור של אפס פסולת עצמית.

20201025_072835_2

צילום: היידי עפרון

אני אוהבת את המקום בו אני גרה מכל הלב ומתכוונת להקדיש את החיים שלי על-מנת לשמור עליו, לשמור על החיים בכדור הזה. אפשר וכדאי לפעול, אמנם קצת נרדמנו, אבל עדיין לא מאוחר. אפשר לשקם את המצב אליו הגענו.

לכבוד עלון ה-1,000, אני מאחלת לקיבוץ הזה שימשיך להיות מקום שמעלה חיוך אצל כל כך הרבה אנשים. שגם בעלון ה-2,000 עדיין יבקשו ממני לכתוב ושאוכל להגיד בגאווה שכדור הארץ הבריא. שהדשא בבית וינה עדיין ירוק, שהפרדסים עדיין בנוף, שעדיין חוגגים חג משק ושעדיין מקיימים מפגן אש (למרות שזה לא הדבר הכי אקולוגי, בינינו). שהצלחנו לחיות בהרמוניה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896