גיא בירן קיבל לאחרונה את פרס שר החינוך, לתרבות יהודית, ע"ש אורי אורבך לשנת 2018 בתחום התיאטרון. גיא, בנה של אסתי בירן, גר בחודשים האחרונים בקיבוץ, יחד עם זוגתו ויקטוריה חנה אמנית קול ידועה בארץ ובעולם ועם שלושת ילדיהם: זהר, שהם ושאיה.

גיא, הסבר בקצרה על התחום המקצועי שאתה עוסק בו, ומה למדת.

כשעזבתי את הקיבוץ אחרי שנתיים של עבודה בחינוך (מטפל בכיתה ה'-ו' והדרכת רכיבה טיפולית בכיתות מקדמות), במקום טיול בעולם הגעתי לתל אביב, והצטרפתי לסדנאות אמנות ותנועה. משם התגלגלתי באופן די מפתיע ללימודי בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים. מאז אני מביים ומלמד במסגרות שונות בארץ ובאמסטרדם. בין הדברים המוזרים שעשיתי, גם ניהלתי תיאטרון – הזירה הבין-תחומית בירושלים.

על שום מה קיבלת את הפרס? האם זה הפתיע אותך?

השיחה מנפתלי בנט שהודיע לי על הפרס, הפתיעה אותי. אני לא בדיוק פעיל של הבית היהודי, והוא עוד תפס אותי באמצע פגישה בבית קפה בתל אביב… אבל באיזשהו אופן ציפיתי לזה, כי ידעתי שאני מועמד לפרס השנה, וכבר עשר שנים אני עסוק בטקסטים מהמקורות היהודים.

זה לא התחיל מאידיאולוגיה דתית, ובטח לא חינוכית, אלא מתוך עניין אישי בחומרים קדומים של התרבות שלנו, שלפני זה לא העזו לגעת בהם מסיבות שונות. ההצגה האחרונה שלי היתה וריאציה מוזיקלית פרועה על טקסט מספר יהושע, ולמעשה היא שזיכתה אותי בפרס הזה (למזלי בנט לא ראה את ההצגה 🙂

ספר יהושע

מה הטקסטים שקרובים אליך?

זו שאלה טובה וקשה. כבר הרבה זמן שאני לא מחפש מחזות כתובים לביים, אלא עובד עם חומרים דוקומנטריים, שאני מעבד לבמה או כותב בעצמי. הטקסטים קשורים לשאלות שבוערות אצלי, ואני מאמין שגם מעסיקות אחרים, כמו הקונפליקט בין הרוחני והגשמי. בעבר ביימתי הצגה בפסטיבל ישראל שהתבססה על טקסטים של הרצל. בספר יהושע למשל, ריתק אותי עניין הכיבוש והרבדים השונים שלו – הפנימיים והמיתולוגיים. עשיתי הצגה בעקבות איגרות ומחזות של רמח"ל, שבמשך כמה שנים עקבתי אחריו בסוג של אובססיה (לבקשת מוטי, סיפרתי על זה ביום כיפור במועדון, ואני חייב לציין שהתרגשתי מההקשבה והסקרנות של הקהל). כתבתי מחזה בעקבות פיוטים של רבי ישראל נג'ארה. בירושלים הדברים האלה פשוט מגיעים אלייך. יכול להיות שבעתיד אביים שוב מחזה.

בעיתונות קבלת את הכינוי 'אמן אוונגרד' שובר מוסכמות, מדוע?

על זה כתב המשורר: "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה". זה דימוי שדבק בי די מזמן, אחרי שהייתי הרבה שנים "במאי מבטיח"… טוב, זה לא הומצא סתם, אני באמת לא אוהב מוסכמות. בניגוד למסורת שאני כן מעריך ומכבד; קונבנציות באמנות, ובכלל בתרבות, הן בדרך כלל דבר כובל ומקבע. חוזרים על איזו תבנית שכבר יודעים איך היא "עובדת".

אף הצגה שלי לא דמתה לקודמתה, וזה לא מתוך אמביציה להיות מקורי, אלא מחיפוש שפה חדשה לתוכן שעניין אותי לחקור. גם תיאטרון הזירה שניהלתי בירושלים היה אקספרימנטלי במהותו, ויצר סביבו הילה של אוונגרד אנטי ממסדי.

רוצה להגיד משהו על חוק הנאמנות ועל המקום שממנו נבע?

מה יש להגיד שלא נאמר… ביקשו ממני באיגוד הבמאים לדבר עם בני בגין לפני ההצבעה (במסגרת לחץ של אנשי תרבות, שהופעל על חברי הכנסת). בערך מאז רצח רבין נמנעתי מהפגנות פוליטיות, אבל כאן היתה הרגשה שאיזה קו אדום הולך להיחצות. התקשרתי לבגין (שנשמע בדיוק כמו אבא שלו) וכמובן שהוא לא יכול היה להגיד לי בטלפון שהוא נגד החוק, אבל שמעתי את זה בקולו. למי שעקב אחרי הפרק המביך הזה בהיסטוריה התרבותית שלנו, בני בגין היה בין אלה שהפילו את החוק לפני קריאה שניה, אבל אני מייחס את זה ליושר שלו, ולא לשיחה שלנו. יכול להיות שרגב כבר בוחשת להרים את זה שוב, ואולי אפילו תצליח, זה הרי תלוי במלחמות פוליטיות, יותר מהתנגדות של אנשי תרבות. בשורה התחתונה היא עושה לתיאטרון יחסי ציבור מעולים. מאז ימי מלכת האמבטיה של חנוך לוין, לא פחדו ככה בארץ מתיאטרון… בקיצור, שמח בביצה, ואני שמח שאני כבר לא שם.

אתה מנחה סדנת התנבאות בים המלח מה זה אומר?

מה זה, בלשת אחרי? זאת לא בדיוק סדנת התנבאות, ביקשו ממני להעביר סדנה במקום מיוחד מעל ים המלח, והייתי צריך לכתוב מהר נושא. הרעיון הוא לעבוד עם קריאה בקול של טקסטים מהתנ"ך, בטכניקות של עבודת תיאטרון ומדיטציה. זו סדנה שאני מפתח להעביר במקומות שונים בעתיד. שאיפה להגיע לקריאה יחפה, במטרה לעקוף את חסמי השכל המפרש, ולגעת במהות הנסתרת של התנ"ך, הטקסית-מיתולוגית-רוחנית, שבעיני יותר אפקטיבית מכל מיני הסברים, פרשנויות ואפילו לעתים מדרשים. כאמור, הטקסטים הקאנונים מושכים אותי לעסוק בהם, לא מבחינה דתית, אלא בגלל ההקשרים העמוקים אלינו, בתור יחידים וגם כעם.

זה סוג של מכנה משותף עמוק, שלאורך הדורות גם מפצל את העם בצורה קשה ואלימה.

יש שם איזה מפתח שעוד לא מצאנו לדעתי, גם לשיח עם בני דודנו, שפתרון פוליטי לסכסוך בינינו לא נראה באופק.

אתה חושב שהאופן בו גדלת בקיבוץ השפיע על דרך חשיבתך כאמן?

ברור! אמנם לא נולדתי פה, אבל הספקתי לספוג חינוך תרבותי מיענקלה ברפת, יפתח באורווה, חנוש בנעורים ודני צ'רבנקה ועוזי נבון בכדורגל. נראה לך שזה לא ישפיע על דרכו של אמן? אבל ברצינות, בזמן שגדלתי פה לא עלה על דעתי בכלל העניין של אמנות או תיאטרון, אז אני מניח שהבאתי לשם משהו אחר, שלא לוקח דברים מובנים מאליהם, ושומר על איזו עצמאות מחשבה ואפילו חוצפה.

ואין לשכוח שאני נושא גנים של אמא אסתי, שתמיד היתה חלוצה בתחומי האמנות וההוראה, וגם ייחודית בכל נוף בו עבדה.

עוד סיפור קטן: כשחזרתי מהצבא ראיתי כאן הצגת י"ב שרוני פינקוביץ' ביים ונפעמתי. הלכתי לרכזת תרבות (במחילה מכבודה אני לא זוכר מי זו היתה, ואשמח אם היא תגיד לי), וביקשתי להעביר כאן חוג תיאטרון עם רוני. היא אמרה לי מיד, את זה אני זוכר היטב – אם תארגן עשרה משתתפים, אפשר לעשות את זה. אחרי שבועיים התחלנו לעבוד איתו, קבוצה של צעירים. אפשר להגיד שזה היה אחד הצעדים הראשונים שלי בתחום.

איך אתה מרגיש בקיבוץ? מפתיע אותך שהתגלגלת חזרה?

מצד אחד זה מפתיע, ומצד שני הכי טבעי. אני מחבב את אנשי המקום, אבל עוד לא יודע כמה זמן נישאר, זה תלוי גם בסיפורי ההרחבה וכל זה. אני עצמי בסוג של צומת דרכים – עזבנו את ירושלים אחרי 12 שנים, מהן שמונה שנים של ניהול תיאטרון ונכון להיום אני לא יודע איפה אעבוד. אין לי אמביציה לכלות את זמני בניהול תיאטרון רפרטוארי יותר גדול, וסביר להניח שגם לא יציעו לי, בגלל שהם מקפידים שם בדרך כלל לא לשבור מוסכמות. אני מלמד פעם בשנה באמסטרדם במשך חודש. יש כמה יוזמות תרבות שלי שמתחילות, ומוקדם לדבר עליהן. ויקטוריה זוגתי (שכמו שרמזת בהתחלה – בהחלט יותר מעניינת ממני) עובדת בעיקר במרכז – בחזרות, הופעות, הקלטות וסדנאות. היא נוסעת להופיע וללמד בכל מיני מקומות העולם. אמא אסתי פה, טל ודן והבנים, הילדים שלנו מאד שמחים פה, מרכזונים והכל, וזה כמובן חשוב מאד. הקיבוץ מקום נוח, כמעט נוח מדי הייתי אומר, ויוקר המחייה בהתאם. אין לי רצון להיות עבד של חיים יקרים מדי, אז נראה איזה סוג של פרנסה יגיע אלי. בכלל אני מקווה שכל עניין הנדל"ן לא יכסה על האופי התרבותי של גבעת חיים איחוד (נטע, לביאה וכל ותיקי התרבות – תחזיקו מעמד!), אבל כבר עכשיו נראה שהביקוש משתלט, ותוך כמה שנים אולי יגורו פה יותר קבלנים מאמנים. מן הסתם יש סכנה שהשיח הציבורי אז לא יהיה שונה מכל חברה בורגנית בארץ, וזה יהיה חבל. כך או אחרת, המקום יפה ושוקק חיים, גם הוויכוחים על העתיד, כן שיוך או לא אגודה – הם חלק מהחיים. ובכל אופן, כל עוד פטר יושב מדי יום אצל עזרי, אין הקיבוץ הישן ראוי לסופו.