זכרונות רבים מלווים אותי מ-12 שנות עבודה משותפת עם אדם גדול מהחיים, עם עוצמות בלתי ניתנות להבנה, עם דאגה ואכפתיות ולב ענק.

צביקה לוי אהב במיוחד לבקר בגבעת חיים, ותמיד היה גאה בנו על הטיפול בחיילים הבודדים, ותמיד חזר וציין ״גבעת חיים נתנה את הרמה הגבוהה ביותר בתנועה הקיבוצית״.

צביקה אימץ לליבו כל חייל בודד, וטיפל בכל אחד ואחת כאילו היו בנו או בתו.

גם בגבעת חיים התארחו, לאורך השנים, קרוב ל-80 חיילים בודדים, שטופלו על ידו במסירות ואהבה.

לא אשכח, שבאחד הביקורים פגש צביקה בחייל שהיה במצב רוח לא טוב. צביקה לא עזב אותו עד שהחייל שיתף אותו במה מטריד אותו. הסיבה היתה שהחייל דיבר בפלאפון עם הוריו שבחו״ל במשך הרבה זמן, ולאחר מכן הוא קיבל חשבון מאוד גבוה, וסגרו לו את הקו לאחר שלא שילם את החשבון. צביקה הפעיל את כל קשריו, ובסופו של דבר הצליח עוד באותו היום להסדיר את הבעיה – החוב טופל והקו חזר.

בחגים היה מגיע עם שקיות עם דגלי ישראל עליהן, ומחלק לחיילים הבודדים מכל טוב.

חיילים שהיו מעוניינים להגיע ליחידות מיוחדות ויחידות קרביות בפרט, זכו לטיפול מיוחד אצל צביקה. הוא היה מדבר עם מג״דים ומח״טים כדי לעזור לאותם חיילים שרצו להיות קרביים וכמובן שאף אחד לא יכל להתנגד לו.

זכורים לי גם הביקורים שלו בקיבוץ בשעת ארוחת צהריים כשהיה עובר ליד עגלות ההגשה, חוטף שניצל ואומר ״אני משוגע על השניצלים של גבעת חיים״ ובדרך החוצה היה לוקח שניצל נוסף לפני הנסיעה הארוכה דרומה לנגב, כדי לבקר חיילים בבסיסים, ומשם לכותל לטקס השבעה, שם גם היה מחלק את השקיות צ׳ופרים עם דגל ישראל.

בהרבה מאוד מהמקרים היה מחכה צביקה לחיילים הבודדים במסעות בדרך לכותל, ומצטרף אליהם לקילומטרים האחרונים של הריצה.

כשהיה בתחילת המחלה וכבר לא יכל ללכת, הגיע לביקור עם הנהג שלו וקראו לי למגרש החניה. הפגישה הזו היתה מרגשת מאוד ולי גם היה עצובה מאוד.

להלוויה לא יכולתי להגיע אבל כשנסעתי לניחום אבלים עליתי קודם לקבר, וכבר מרחוק ראיתי שהונחו על קברו מאות ענפי כותנה, בדיוק כמו שצביקה נהג לשים בהלוויות החיילים. הסיבה לכך היתה שהיה בעברו עובד גד"ש ביפעת והכותנה היתה כמו פרחים בשבילו.

הכרתי את צביקה דרך עבודתנו המשותפת אך עם השנים הוא הפך להיות חבר קרוב.

ענפי הכותנה והשקיות עם הדגל, וכמובן ליבו הגדול ואהבתו לחיילים ולחיים יהיו נצורים בליבי לתמיד.

מדף הפייסבוק של צביקה לוי

שוש צביון (מהפייסבוק):

לאחרונה אנו נפרדים מאנשים טובים. בעידן שבו היד קלה על המקלדת ומילים קשות וחדות נשלחות לכל עבר. עצוב להיפרד מאנשים שכה רחוקים מתרבות האספסוף.

כך נפרדנו מאיש יקר, שעשה לעמו ולארצו בקנה מידה שאני לא מכירה.

צביקה, האיש והאגדה, שדאג לחיילים הבודדים כאילו היו בניו ובנותיו האישיים, ידע והכיר כל סיפור, התערב ולקח חלק בעיצוב של כל חייל וחיילת שהגיעו מהתפוצות. דאג לקשר עם המשפחות המאמצות, וליווה כל בקשה וגחמה בלב מלא ובנתינה טוטאלית. איש מקסים, חם, בעל הומור ואהבה לארץ, למדינה וליושביה.

עצוב שאנשים כמוהו לא נשארים כאן לנצח.

שמחה שנטלנו חלק במפעל הגדול שלו ושאנו ממשיכים את דרכו.