ילדי גן דקל היו בדרכם לפינת החי כשלפתע נתקלו במחזה לא רגיל. ליד הכניסה עמד לו אוטו-בית מוזר. כולם, לרבות הגננת, ענת סלייבי, נגשו לאוטו כדי להתבונן מקרוב. ואז פרצה הגננת בקריאת שמחה – "הי זה אלעד שפע." אכן, זה היה אלעד, בנם של חנן וימימה שפע, שהגיע עם משפחתו לגבעת חיים בקרוון המשמש להם כבית במסעם ברחבי הארץ.
הילדים עלו לקרוון כדי לראות מה קורה בפנים ולא האמינו שבתוך הדבר הקטנטן הזה חיים זוג הורים עם ארבעת ילדיהם וכלב. האמת, גם לי היה קשה להאמין. אני ומשפחתי, חמש נפשות וכלבה, גרנו בדירה של 60 מ"ר בתל אביב, שבהשוואה לקרוון (בערך 2×1.5 מטרים) נראה ממש ארמון רחב ידיים.
נור, בתו של גלי שפע, קרובת משפחה של אלעד, ביקשה לדעת איך בנו את ה"אוטו-בית". אלעד הסביר שאיש אחד בנה אותו ממכונית רגילה שהורידו לה את החלק האחורי והרכיבו לה בית על גלגלים.
יוצאים למסע
אלעד (38), שגדל וחי בקיבוץ עד גיל 23, גר עד לא מזמן עם בת זוגו – תמר (37), וילדיהם – יותם (10), נעמה (8), נריה (5), אבשלום (2) בקיבוץ הרדוף, ישוב בגליל התחתון שהוקם ב-1982 ומבוסס על חיים לפי התורה האנתרופוסופית. עכשיו הם נודדים ברחבי הארץ, ואנחנו, עורכי העלון, "קפצנו" על המציאה. מה מתחבר יותר טוב לפסח מאשר נדודים?
האמת, בני ישראל (לפחות לפי המקורות) היו חייבים לצאת ממצרים, אבל מה הביא את אלעד ובני משפחתו לעשות צעד כזה, לא קל, המצריך הרבה אומץ?
אלעד, איך יוצאים למסע כזה? פשוט קמים יום אחד ומחליטים שיוצאים?
אלעד: לא, ממש לא. אנחנו חיים כבר הרבה שנים בהרדוף. בעצם תמר ואני הכרנו כשהגענו לעבוד בפנימייה שבהרדוף ואחר כך גם היינו הורי בית ביחד. מאוחר יותר בנינו בית בהרדוף מחוץ לפנימייה וכל ילדינו נולדו שם. עברנו כברת דרך עם הקהילה במקום אך בשלב מסוים הרגשנו קצת תקועים.
טוב, זה כבר מתקשר לשאלה למה יוצאים…
אלעד: נכון. הרגשנו שאנחנו תקועים מבחינת הדרכים המקצועיות שלנו, וגם מבחינת הקהילה. שנינו הרגשנו שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן כדי לנסות ולהבין את הרצונות האישיים שלנו ואת החיבור שלנו לקהילה בהרדוף. היה חשוב לנו להתאוורר. בתחילה חשבנו על חו"ל אבל מבחינה לוגיסטית וכלכלית זה לא היה ריאלי.
כשאנשים מרגישים ככה הם מחליפים עבודה או עוברים דירה…
אלעד: אנחנו החלטנו לעשות את זה אחרת. אני חושב שיש בי ובתמר יצר נדודים שלא בא על סיפוקו. שנינו אמנם יצאנו לטיולים של "אחרי צבא" למזרח אבל כנראה שיצר הנדודים לא סופק כנראה, הוא חי ובועט. לקח לנו כמה חודשים להכין את הכל ליציאה, לסיים עבודות (פרויקטים של בנייה, וגינון ובנייה של בריכות), להשכיר את הבית, להכין את הקרוון וכו'.
איך הילדים קיבלו את היציאה?
אלעד: לא דיברנו איתם על זה הרבה כי קשה לדמיין מהלך כזה. גם לנו כמבוגרים לא היה פשוט לדמיין איך זה יהיה ומה בסופו של דבר ייצא מזה. בגדול הם שמחו כשהם שמעו על התוכנית, וגם עכשיו הם שמחים על מה שאנחנו עושים. הילדים עוד הספיקו ללמוד בבית הספר בחודש ספטמבר ואז יצאנו לדרך.
איפה הייתם עד עתה? (על דלת הקרוון תלויה מפה מקסימה של ארץ ישראל שבה מסומנים כמה מהמקומות שבהם עצרו בדרך).
אלעד: בילינו חודש בצפון הארץ, בעיקר בחופים, כשעוד היה חם. אחר כך היינו כחודש וחצי בחוות יתיר, ושם גם עבדתי – עזרתי לבעלי המקום לבנות הרחבה מבוץ ואבן. שם גם היו לילדים חברים בני גילם. אחר כך חנינו במטע של עצי תמר בעין גדי ומשם המשכנו לערבה, לסמר ולאילת – בעיקר בחוף הדרומי, אבל גם לנו לילה אחד במלון עם הסבים והסבתות. שהינו גם בכפר רפאל ליד באר שבע שהוא מוסד למפגרים ולאנשים עם מוגבלויות. עבדתי שם פעם ויש לי שם חברים. עכשיו אנחנו בדרך צפונה. לא לגמרי יודעים מה יילד יום.
האם אתם מתכננים את המסלול שלכם מראש?
אלעד: לא ממש. לפעמים אנחנו מתחילים את היום ולא יודעים איפה נעצור ללילה. לפעמים מישהו מזמין אותנו או נותן לנו טלפון של מישהו… ואנחנו פשוט זורמים עם זה למקום הבא. פִתחנו את היכולת "לנחות" על אנשים.
חוסר הוודאות של מה יהיה מחר יוצר סוג של אי שקט, אבל לומדים להתמודד עם האי שקט הזה ולוקחים אותו למקומות מעניינים.
תמיד אומרים שילדים זקוקים לסדר ולשגרת יום, אולי גם מבוגרים בעצם…
אלעד: כולם קמים עד שבע (יותם, הגדול, תמיד קם בשעה שש). ואחר כך אנחנו פשוט מסתובבים ומטיילים.
התחלנו לאחרונה בשגרה של מעין לימודים (הום סקולינג) של חצי שעה ביום. לומדים עם הגדולים קריאה, כתיבה וחשבון במקביל לרמה של בית הספר. חלק מהבנייה של הקשר עם הילדים הוא באמצעות המסע עם הלימודים. זה לא פשוט… בימים שיש טיול גדול או עוברים ממקום למקום קשה לשמור על הרצף.
בתוך כל זה אנחנו מוצאים את "עוגני הסדר" – סדר בקרוון (כשאפשרי…), ארוחה מסודרת, לימודים כאמור. והאמת, כשחושבים על זה אז אנחנו בעצם הסדר שלהם. אנחנו כל הזמן איתם. אנחנו והקרוון.
מה עם חברים? מחשב? לילדים לא חסר?
אלעד: לילדים באמת חסר מדי פעם הקשר עם החברים אבל הם שומרים על קשר עם החברים מהרדוף בעזרת מכתבים. הם מתגעגעים קצת לבית הספר אבל בסך הכל הם שמחים שיש חופשה מבית הספר, למרות, שבית הספר בהרדוף הוא ממש לא כמו בית ספר רגיל וגם שם מבלים הרבה מאד בחוץ. אנחנו גם משתדלים למצוא מקומות שיש בהם ילדים בני גילם. יש לנו מחשב ישן המיועד בעיקר למיילים אבל הילדים בכלל לא מתעסקים איתו. פעם בכמה זמן רואים בו סרט. הילדים מאד נהנים מהחוץ וכולנו אוהבים מאד לטייל ולמצוא עיסוקים בטבע.
אין לכם צורך בפרטיות? הרי כל הזמן אתם ביחד, בסוג של "גיבושון משפחתי"
אלעד: כשיש צורך כזה אז מוצאים את הפרטיות במרחב שמחוץ לקרוון. בימים של גשם זה יותר בעייתי. זו הסיבה בעצם שבילינו את החורף בדרום. זה באמת גיבוש משפחתי, אחד בתוך השני. זה קשה אבל רצינו את הביחד הזה, רצינו להתמודד עם הקשיים הללו. הרגשנו שאיפשהו בדרך הלך לאיבוד ה"ביחד" המהותי של המשפחה, ורצינו לבנות אותו מחדש למרות הקשיים. גם בזוגיות זה לא פשוט אבל גם כאן מתמודדים. לי מאד קל עם המהלך הזה, לתמר זה קצת יותר מאתגר.
ואיך ההוצאות והפרנוסה?
אלעד: אנחנו משכירים את הבית שלנו בהרדוף וההוצאות שלנו ממש נמוכות. מסתדרים…
איך זה להגיע לקיבוץ בתוך כל זה?
אלעד: אני מסתכל סביבי ובסך הכל אני רואה שקורים פה דברים טובים. תמיד עולות שאלות לגבי המקום שממנו אתה יוצא לחיים, והמקום שאליו הגעת, וזה תמיד מעניין. ככל שעוברות השנים אני יכול לראות את היופי של המקום הזה, להבין את הקשר אליו אבל גם להבין שאני בעצם במקום אחר. אני מאד קשור לנוף של גבעת חיים, וגם לאנשים. יש אנשים שאני לא בקשר איתם אבל רק לפגוש אותם עושה לי טוב.
אייך היית מסכם את הרגע הזה בחיים, במקום שאתה נמצא בו עכשיו?
אלעד: אני נמצא בנקודה בחיים שבה בחרתי ללכת כמה צעדים אחורה ולשאול שאלות, לא להמשיך את החיים כמו שהם. לפתוח את הראש לכיוונים חדשים, לחוות את הדברים מהמקום הבסיסי. לצמצם את מה שנבנה ולהתנתק לזמן מה כדי לחוות את הביחד המשפחתי במנותק מהיום-יום של השגרה בבית בהרדוף. לפגוש את בני המשפחה במקום אחר, להבין ולתקשר בעומק אחר. אנחנו בעצם מאד פנויים האחד לשני. אמנם יש תקופות של "הישרדות" במסע הזה, כשאנחנו עוברים ממקום למקום אבל עדיין, גם בתוך זה יש סוג של פנאי לחוויה האישית-משפחתית במלוא העוצמה.
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
מצא כתבות לפי תאריך פרסום
נובמבר 2023 א ב ג ד ה ו ש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30
תגובות אחרונות
- רעיה מירון על דבר העורכים / ליאור אסטליין
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות