מי שהיה בטיול משפחות, זוכר, אולי, את הדרך בה נסענו לאחר שיצאנו מגבי ימין לכיוון כביש 40. אם היינו פונים ימינה ביציאה מהגבים היינו מגיעים ל'מעלה עקרבים', זו הדרך בה נסעו לאילת עד שנת 1958.

בפיתולי מעלה עקרבים נמצאת אנדרטה לזכר הנרצחים*

במעלה עקרבים, בשנת 1954 התרחש טבח נורא בנוסעי אוטובוס אגד שחזרו מאילת לכיוון חיפה.
בין הנוסעים הייתה משפחתה של דניאלה פרי, משפחת פירסטנברג. סבה – אפרים שהיה נהג האוטובוס הראשי, סבתה – חנה, דודה בן התשע – חיימקה ודודתה בת החמש – מירל'ה.
אמה שהייתה בת שלושה חודשים לא הצטרפה לנסיעה ונשארה אצל דודים בחולון.
הנסיעה הייתה נסיעה חגיגית. האוטובוס יצא מחיפה לאילת (ובחזרה) כדי לחגוג חמש שנים לאילת. היות והדרך הייתה קשה ועקלקלה וארכה כיום שלם היו באוטובוס שני נהגים. בנוסף לבני משפחתם ואזרחים נוספים היו עוד ארבעה חיילים בין הנוסעים.
בדרך חזרה מאילת, בפיתול האחרון של מעלה עקרבים, התנפלה על האוטובוס חוליה של פדאיונים שהשתלטו על האוטובוס.
סבא של דניאלה שהיה הנהג נהרג במקום, הנהג השני הספיק לפתוח את הדלתות כדי שהנוסעים ירדו מהאוטובוס.
סבתה חנה, נהרגה אף היא. הילדים – חיימקה ומירל'ה הסתתרו – חיים בן התשע מתחת לגופות, ומירי בת החמש ניצלה בזכות חייל שסוכך עליה בגופו.

חנה פירסטנברג

אפריים פירסטנברג

לאחר זמן מה השתרר שקט. חיים, שחשב שהמחבלים הלכו, קרא לאחותו. המחבלים שמעו זאת וירו בו בראשו מטווח אפס, מה שגרם לו לפגיעת ראש חמורה שהותירה אותו משותק ופגוע ראש עד שנפטר בבית החולים בשנת 87.
מירל'ה, בת החמש, היא אחת משתי הניצולות היחידות מבין הנוסעים, שמקפידה לספר את הסיפור האישי שלה, של הנוסעים ובמובן מסוים של המדינה עד היום.
אמה של דניאלה, ציפי, נשארה לגדול אצל הדודים בחולון בלי שידעה שאינה בתם, עד שגילתה זאת במקרה בגיל תשע, כמובן שגילוי כזה משאיר חותם. בגיל 14 עברה למשפחת אומנה בנתניה,
למדה בשפרירים, ובגיל 17 הכירה את אביה של דניאלה. בגיל 19 ילדה את דניאלה.

מירל'ה, הדודה שניצלה, גדלה אצל דודים אחרים בקיבוץ יקום.
הסיפור הוא נוראי, בלתי נתפס, מידת הרוע שצריך כדי לרצוח ילדים ואנשים חפים מפשע בדם קר ולכוון אקדח לרקה של ילד.
כששמעתי את הסיפור מפי דניאלה, והמשכתי וקראתי מידע ברשת, הבנתי, פתאום, עד כמה אירוע טרגי כזה משנה גורל של משפחה שלמה לעיתים לדורות.
תמיד יהיו אנשים רעים, הסיבות הן לא תמיד לאומיות. כולי תקווה שנשכיל בדורנו לפרוץ את מעגל האימה, ונצליח ליצור פה חיים של סובלנות, קבלה ושוויון לכל, על אף הנסיבות.

יהי זכר הנרצחים ברוך.

שיר שמח
עממי מילים: יעקב אורלנד
לחן: מרדכי זעירא

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי…

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ!
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ,
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!

הַי, הַי,
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,
הַי, הַי,
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל –
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
הַי, הַי…

בחודש מרץ 1954 יעקב אורלנד ומרדכי זעירא החליטו לנסוע לתל אביב ולהנות בחג פורים.
הם הגיעו למועדון "מילוא" ושם ראו את כל הגברדייה התל אביבית יושבים בראשים מורכנים ובאווירת נכאים.
משה שרת, ראש הממשלה דאז, ניגש אליהם וסיפר להם כי באותו לילה הותקף האוטובוס במעלה העקרבים, ולכן האווירה כה קשה. הוא ביקש בהם, לכבוד חג הפורים, לשמח את הקהל בשיר.
וכך הם עשו, ונולד שיר שמח-עצוב בנימה חסידית.

מידע נוסף

*

*"PikiWiki Israel 34672 Maale Akrabim massacre memorial"

מאת Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel. מתפרסם לפי רישיון CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף