לעיתים קורה שהחיים האמיתיים מתנהלים בדיוק כמו  סרט טורקי. השתלשלות של אירועים מהעבר הרחוק, קושרת קצוות  ומחברת אנשים באופן מוזר ופתלתל, גורמת לי להישיר מבט למראה ולשאול את עצמי – זה העולם? או אני? – והנה סיפור אמיתי:

פרק א' – נקרא בלשון ההיסטוריונים "פרשת קבוצת קלדובו – שאבץ על פרשה עגומה זו נכתבו ספרים ומחקרים רבים,  אסקור אותה כאן  בקצרה, לצורך הבנת הסיפור  – מי שמתעניין יכול לקרוא עוד. (מתנצלת מראש  על אי הדיוקים).

בסתיו 1939 ארגן מפעל עלייה ב' – שעסק בעלייה בלתי לגאלית  לישראל – קבוצה של 1200 מיהודי וינה, גרמניה וצ'כיה כדי להצילם מידי הנאצים ולהביאם בבטחה לארץ. רוב אנשי הקבוצה היו חברי תנועות נוער ציוניות. התוכנית הייתה  להשיטם על נהר הדנובה  עד לנמל בים השחור, ברומניה, שם חיכתה להם ספינת נוסעים שרכש הארגון איתה הם היו אמורים לשוט לישראל. חברי הקבוצה שילמו את עלות הנסיעה, שלחו ציודם האישי  לארץ  והחלו את מסעם בספינת נהר, כמתוכנן.

למרבה הצער, חלו עיכובים בדרך. באותה שנה קפא נהר הדנובה  מוקדם מהרגיל והשייט עוכב  בטריטוריה של יוגוסלביה דאז. ספינות  הנהר הובלו  לנמל קטן  בשם קלודובו, בדצמבר 1939. המסע המשיך להתעכב והנוסעים נשארו בתנאים גרועים בנמל ללא יכולת לצאת לדרך. לבסוף השיגו עבורם יהודי יוגוסלביה אישור לרדת מהאוניות  ולהתארגן בחיי מחנה  ליד העיר שאבץ'. ארגון עליה ב' וארגונים יהודיים אחרים  ניסו לחלצם משם ולאפשר להם להגיע לישראל, ללא הצלחה. עם פלישת הנאצים ליוגוסלביה  בחודש אפריל 1941 (כמעט שנתיים מאז יצאה הקבוצה לדרך ) נרצחו  חברי הקבוצה  על ידי הגרמנים. הניצולים היחידים היו  250  צעירים  שקיבלו אשרות עלייה  וחולצו  כחודש לפני הגעת  הכיבוש הנאצי ליוגוסלביה.  

בזמן שהותה ביוגוסלביה קיבלה הקבוצה תמיכה כלכלית ועזרה  מחברי התנועות הציוניות היוגוסלביות, ארגון הג'וינט ועוד. במחנה שהוקם ליד שאבץ'  התקיימו, על אף הקשיים והמחסור, חיי קהילה פעילים. מאז שנרצחו, ובמשך שנים רבות,  הוסתר הכישלון של הארגונים היהודיים בארץ ובעולם, להביא את הקבוצה הגדולה  והמאורגנת הזו  לארץ.  עד כאן הסיפור ההיסטורי, ומכאן נעבור לסיפור האישי.

פרק ב' – אמא שלי ז"ל, מרי פאפו, נולדה ביוגוסלביה ב- 1920 ונפטרה בשיבה טובה  בנובמבר 2011 בקיבוץ מעברות. בשנת 1939 סיימה את לימודיה והתכוננה לעלייה עם קבוצה מתנועת  השומר הצעיר בה גדלה, בעיר ספליט על חוף הים האדריאטי. תחילת המלחמה שיבשה את תוכניות העלייה. הגברים גויסו לצבא או הצטרפו לפרטיזנים. הנשים נשארו בבית או בפעילויות אחרות וניסו למצוא דרכים חלופיות לעלות.

בחודש מרץ 1941 נקראה מרי  על ידי ראשי התנועה הציונית ביוגוסלביה  והוטלה עליה משימה מיוחדת: להינשא פיקטיבית לאחד משליחי העלייה שהיה לו סרטיפיקט, ויחד איתו להוביל לישראל קבוצה של 50 ילדים. אלו היו 50 ילדים מתוך 250  הנערים שקיבלו אישורי עליה, מתוך הקבוצה של 1200 שישבו בשאבץ' והמתינו לחילוץ.

מרי אכן נישאה במהירות שיא  לשליח, אהוד נהיר (לימים חבר קיבוץ העוגן ומורה שלי בתיכון). יחד הם  פגשו את הנערים בזאגרב. הרכבת בה נסעו עזבה את יוגוסלביה מדרום, מעט לפני כניסת  הנאצים מצפון.  מסעם לארץ  נמשך כשבועיים, במהלכם עברו ביוון, טורקיה, לבנון ולבסוף נעצרו על ידי הבריטים בגבול בראש הנקרה ונלקחו למחנה המעצר בעתלית. אימי נהגה לספר שהמסע אורגן על ידי עליית הנוער. בתחנות בהן עצרה הרכבת  חיכו יהודים עם אוכל ושתייה, כך שעל אף שנסעו בווילונות מורדים ובסודיות, המסע לא היה קשה במיוחד. באחת מתחנות הגבול נלקח הקרון עם המזוודות שלהם, כך שלארץ הם הגיעו בידיים ריקות. אחרי שהייה קצרה במחנה  המעצר עתלית נפרדה מרי מהנערים, שנלקחו למוסדות חינוך שונים. במהלך השנים לא נשמר איתם הקשר.

פרק ג' – אחרי שנתיים של הכשרה חקלאית כרפתנית הצטרפה מרי לצוות הרפתנים של קיבוץ מעברות, הכירה שם את  חיים אשכנזי ז"ל-אבי. הם נישאו  והביאו לעולם שני בנים ובת(אני). בילדותי , שמעתי מאימי  על סיפור העלייה שלה לארץ, ולפני שנים אחדות, כתבתי  על נושא  "קבוצת קלאדובו" עבודה סמינריונית באחד מהקורסים שלמדתי בבית הספר ללימודי השואה של יד ושם.

לאחר שאימי נפטרה הוטל עלי, במסגרת פינוי הדירה,  למיין את הררי הנייר שהיו טמונים במגרות הרבות. כל מי שהתנסה בכך  יעיד שזו חוויה לא קלה. מצאתי תמונות רבות, תעודות, מכתבים, מברקים ועוד. בין המסמכים מצאתי גם יומן המתעד את המסע שלה לארץ, ונכתב בשפה היוגוסלבית. ביומן מצאתי רשימה מודפסת. הייתה זו רשימת נוכחות של הילדים שהעלתה לארץ. ליד כל שם היה סימון "וי" בכתב יד. מכיוון שלא יכולתי לקרוא את  רוב החומרים שנמצאו, התחלתי לחפש מתרגמים. פניתי  למירי דרמן, חברת ועד התאחדות עולי יוגוסלביה – ומכאן החל הכל להתגלגל.

פרק ד' – עופר רוט מכפר סבא התקשר, וסיפר לי על מסעו האישי והמשפחתי כדי לגלות  מה קרה  לקבוצת קלדובו. גם הוא החל במסע  החיפושים אחרי שמצא מזוודה עם מסמכים מתחת למיטה של קרובת משפחה שנפטרה. הוא קיווה למצוא ברשימה שאני מצאתי אצל אימי,  את השם של בת הדוד שלו, שאותה הוא מחפש. כנראה שנספתה.

בדיוק באותו הזמן, מירי דרמן  גילתה אף היא קשר לסיפור: באחת העצירות בדרכה לישראל קיבלה אימי דרך החלון שני ילדים צעירים שהוריהם, כך הוסבר לה, מחכים להם בישראל. אימי ליוותה את הילדים, בכל המסע שתואר, עד המפגש המיוחל עם ההורים. מירי דרמן הר"מ היא בת הדוד של אותה תינוקת שנמסרה לאימי ברכבת, דרך החלון. כך ממשיך הסיפור להתגלגל, כשכל חוט שנפרם מחבר עוד ועוד אנשים.

עופר רוט שמשפחתו היו בין חברי קבוצת קלדובו שנספו,  פנה למוזיאון ההעפלה בעתלית, ויחד הם החליטו להקים פרויקט הנצחה  לקבוצה של 1000 היהודים שנרצחו במחנה שאבץ'. הוא יצר קשר עם כל מי שהכיר מניצולי הקבוצה. המטרה שלהם היא להביא ב  12.10.2012   כ- 1000 אנשים לעצרת בקיבוץ  גן שמואל כדי להזכיר את הנספים. בעקבות יוזמה זו, שיבולת, מקיבוץ גן שמואל התקשרה אלי לפני שבוע, וסיפרה לי שאימא שלה ז"ל, הייתה אחת הילדות שניצלו והגיעו בקבוצה של אמא שלי. היא גם  אמרה, שבשנת 1984 כל חברי הקבוצה  נפגשו, ויש לה רשימת כתובות "מעודכנת".

"אולי במקרה יצא לי להכיר את  מטה זילברמן  מגבעת חיים איחוד"?…  "כן, בהחלט, הרי היא אמא של יורם תירוש ואחיותיו, וסבתא של…" ומיד בטלפון אני מזמינה את יורם וטלי תירוש להזמין אותי לקפה, יורם מוציא את הביוגרפיה הכתובה של מטה ז"ל , זו מהארכיון (כשלאה הישראלי, ראיינה את הותיקים), ושם נמצאת פסקה המתארת את כל האמור לעיל ואת המסע של מטה לארץ ישראל, באותה הרכבת, בקבוצה שהובילה אימי. וכך, 70 שנה אחרי,אנחנו, שגרים באותו קיבוץ ומכירים כבר  לא מעט שנים, מצטערים על שהשיחה הזו לא התקיימה מוקדם יותר, כשהאמהות שלנו עדיין היו בחיים והיו יכולת להיפגש בשמחה, ולשחזר באוזנינו את האירועים.

אני בטוחה שבין הקוראים יהיו עוד אנשים שאיכשהו ימצאו את עצמם קשורים לפרשה. אולי יש מי שעלו מאוסטריה / גרמניה / צ'כיה / הונגריה והכירו מישהו שהיה בקבוצה שלא זכתה להגיע. ייתכן כי מישהו מכיר איש או אישה שעלו לארץ באחת מארבע הקבוצות, והקימו פה חיים חדשים, ואולי יסתבר שגם אליהם אנחנו מעט קשורים. כמו שאומרים: "כל ישראל חברים".

אירוע ההנצחה יתקיים כאמור בחודש אוקטובר 2012. אני מקווה שעד אז נמצא חלק מהאנשים שהם או משפחתם  קשורים לסיפור הזה, והם ייענו להזמנה, ויוכלו להשתתף בטקס. אכן,כמאמר השיר: "כולנו רקמה אנושית אחת" …

התבוננו בתמונה אולי אתם תכירו מישהו מהם? אני מזהה רק את אהוד נהיר  בשורה העליונה חמישי מימין.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896