לפעמים אני מגזימה.
נסעתי בכביש העוקף לאזור הגנים ובאחד ממסתורי הפחים ראיתי ארונית קוביות יפה וגדולה. אמרתי בלבי שאם תהיה שם כשאשוב מפיזור ילדיי, אקח אותה. חבל.
היא חיכתה לי כמו אהובה למלח וכשהנחתי עליה יד, הבנתי שהיא כבדה מאוד מאוד.
מאוד.
יופי, זה אומר שהיא יציבה.
בדיוק יוחאי דה בורס יצא מביתו הסמוך ומיד רתמתי אותו למשימה. הזהרתי, "היא כבדה. מאוד" והוא ענה: "אני יודע. אני הנחתי אותה כאן".
הזכיר לי את מרטין, זכרו לברכה ואהבה, כשפתח ביד בוטחת את דלת תא המטען ובלחיצת כפתור השכיב את המושבים האחוריים ברכבי הקטן (עד אותו הרגע לא ידעתי שזה אפשרי, הוא אצלי כבר שבע שנים). יוחאי הניף את הכוננית (לא נראה שהיה לו כבד במיוחד) אל המכונית ולאחר שהודיתי לו, המשכנו שנינו אל הבוקר שלנו. מיד סימסתי לחברותיי למיזם היד השנייה שמצאתי רהיט נפלא.

קיבלתי תגובה צוננת, "לא מעוניינות, לא מתאים לעיצוב". בקיצור, "הורידו לי" כפי שאומר הנוער בימינו. נלחצתי קצת. זה רהיט כבד, בביתי אין לו מקום או צורך ואם טל ישוב הביתה כשהשידה עדיין ברכבי, מצפה לי שטיפה רצינית.
סימסתי לגלי, הגננת האהובה של גן דקל. "רהיט מהמם לחצר. יציב וגדול" שיווקתי בלי להתבייש. "תני לי לחשוב על זה עד סוף היום", הגיעה תשובתה המסויגת.
הבנתי.
מה שקורה כרגע הוא שאני תקועה בקיבוץ עם רהיט של 25 קילו החוסם את הרכב שלי ויש לי ישיבה בשעה 09:45 בקיבוץ מגל.
קיבלתי החלטה אמיצה (לדעתי) ונסעתי לכיוון מרכז המחזור מעל האצטדיון. קיוויתי לפגוש שם, או בדרך, את יורם פארן או דני הרמן על הטרקטור. מהם לא אתבייש לבקש עזרה להעיף אותה. לא פגשתי איש. החלטתי למשוך אותה החוצה בעצמי והאמת שזה הלך די בקלות. מפה לשם, מה שקרה בשעה הזו בבוקר הוא שהחלפתי את הצוות של חזי לפינוי הפחים וחסכתי להם הובלה של רהיט כבד.

צילום: אפרת אשל

ולמה אני מספרת לכם על הבוקר המיוזע שלי? כי לא ייאמן כמה נכון המשפט "הזבל של האחד הוא הזהב של האחר". זרקנו מביתנו שני קרטונים ענקיים שהכילו כסאות שהזמנו מנגרייה. הם הגיעו בסגר השלישי ושימשו את שני ילדינו כבתים אישיים. בכל אחד מהם נחתכו דלת וחלון ועל כל אחד מהם הודבקו כ-1500 מדבקות מסוגים שונים. פעילות מהממת לסגר שנתנה לי הרבה שקט וזמן לשתות קפה.
כעת הגיע זמנם והם נזרקו לכלוב הקרטונים. אחרי שעה הם לא היו שם.
הדהים ושימח אותי שמישהו ראה לנכון להוציא אותם לשימוש שלישי! הם שימשו עיטוף ואריזה בגלגול חייהם הראשון, החליפו יעוד לבתים מקושטים בגלגולם השני וכעת מישהו מצא להם שימוש נוסף. איזה יופי.
הרבה מהיום שלי עובר במחשבות על זבל, בבילוש אחר מוצרים שמישהו רואה בהם זבל ואין לו צורך בהם, במיון פריטים שהתקבלו ביד השנייה ובשינועם למקומות שונים, בין עמק חפר בואכה תל אביב. אני חושבת על זה כשאני קוראת ספר (ידעתם שבמאה העשירית חוטים נחשבו למצרך נדיר והיה נהוג לשאול משכן חוט ולהקפיד להשיב אותו בתום השימוש?) אני חושבת על זה כשאני עושה פיפי (יש במשרד סלסלה על שמי וכולם יודעים להניח בה את גלילי הקרטון והפלסטיקים המחזיקים את נייר הטואלט), אני חושבת על זה כשאני שוטפת ושומרת ערימה ענקית של כלי TAKE AWAY  שלא ישמשו אותי לעולם או מועכת בננות שחורות מבחוץ ומקפיאה כי אולי פעם אכין מהם עוגה.

וזה מעייף קצת ובלתי נגמר קצת ולפעמים מעצבן את הסובבים אותי. אבל יד שנייה זו דרך חיים וכדי להשאיר לילדינו ולנכדינו מקום ראוי, אין ברירה אלא לצעוד בה.

יש סרט ישראלי מקסים ששמו "שאריות" והוא מתחקה אחר תופעת "אלטע זעאכן". בתחילת הסרט אוסף אחד הרוכלים מיני-פסנתר מפלסטיק ממסתור פחים עירוני ותוהה: "מי זורק דבר כזה נחמד?" בסיום הסרט, כשהקרדיטים מתגלגלים רואים את הפסנתר משמח שלושה ילדים ברשות הפלסטינית. היחסים בין ישראל לרשות הם במובהק תמצית המשפט "הזבל של האחד הוא הזהב של האחר". כמות הזבל המועברת בין שני המקומות כה גדולה וחלקם בטוחים שאחת ממצוות הפסח היא להחליף ריהוט ומוצרי חשמל. זו כלכלה משונה, מלוכלכת, של משאיות וצעקות, של הרבה כסף מזומן והיא גם משמחת אותי וגם מעציבה.

מה השורה התחתונה שלי הפעם? אם בכוונתנו להשאיר עולם טוב יותר, או טוב מספיק לדורות הבאים, אנחנו צריכים להפסיק לקנות ולזרוק פסנתרים בכזו קלות.