לפני כעשור כתב ארנון (לפיד) ליום הזכרון על הכיתה שלנו שאיבדה ארבעה מטובי בניה. "כמו אחים במשפחה ברוכת ילדים גדלנו. רעות עמוקה הייתה שרויה בינינו. כשנפלו, לא חברים שיכלנו, אלא אחים. כמה טוב להם שאינם רואים את מה שקרה לנו, כמה רע לנו שאיננו רואים אותם בינינו. במותם מיררו לנו את החיים, אבל בחייהם העניקו לנו את הרצון והכוח להמשיך בדרכנו, למרות הכל, להמשיך".

בשבת של חודש פברואר נפגשנו, בנות ובני כיתת "ניצן" (מחזור י"ג) להעלות את זכרו של ישראל בר-לב חברנו, במלאת 50 שנים לנפילתו בפשיטה על האי שדואן. המפגש נערך בסביום, עם ארוחת צהריים טעימה, שכל אחד ואחת תרמו לה.

מחזור י"ג

הכיתה שלנו נחשבה תמיד "מאלה לא ייצא שום דבר" ולכן הביאו לנו מורים מקצועיים. החל מכיתה ט', הבנים למדו מסגרות ונגרות והבנות למדו כלכלת בית, אפיית עוגות וגיהוץ. לימים הוציאה מתוכה הכיתה שלנו טייס, רופא, עיתונאי מוכשר, מורות, מרכז משק, רס"ן בצבא, לבורנטית במכון וולקני ועוד.

אנחנו שמחים ואוהבים להיפגש בתאריכים משמעותיים (וגם ביניהם) ותמיד מוצאים סיבות למסיבות. באחת הפעמים ערכנו סיור במחוזות ילדותנו ונעורינו ואז גם נפגשנו במשק בית-הספר עם  משה דייג והעלינו חוויות משותפות. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת של כל בני הכיתה וכל אחד משתף כאוות ליבו.

הזמנו למפגש את שלמה אשכול (בן עין המפרץ המתגורר כיום בירושלים) שהיה חברו הקרוב של ישראל מהיום הראשון בטירונות, הם ישנו מיטה ליד מיטה והיו יחד בפעולה במהלכה נהרג ישראל. למעשה, ישראל נהרג בזרועותיו.

שלמה דיבר על ישראל באהבה רבה, על האיש אוהב האדם שהיה, זה שחבריו הרבים כינו אותו "ישראל כל הארץ" ועל האובדן הבלתי ניתן לתיאור עבור שלמה וכמובן עבור משפחתו של ישראל. גם בשדה בוקר, שם היה ישראל בגרעין בנים, הוא היה אהוב ופעיל בחברה. חלק מהאנשים הקריאו קטעים וכל מי שהרגיש צורך, סיפר על תחושותיו או זכרונותיו.

הזכרנו באהבה גם את בני כיתתנו האחרים שנפלו יובל רפאלי, גלעד ידיד ודודו אהרון.

וכך, בתוך העצב, היו גם חיוכים כמו הסיפור על דודו, שסיים כחניך מצטיין בקורס קצינים וכשבא הביתה קיבל "שטיפה" מחנוך (אחיו) וחנוך (הגיס) שאמרו: "איך אפשר לגמור כחניך מצטיין? רק 'סבון' יכול לעשות זאת. עשית לנו בושה, ביישת את הפירמה".

דודו היה בארה"ב כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא מיהר לחזור לארץ והצטרף ללוחמים בחווה הסינית, שם נפל כשהעמיס על גבו פצוע. על מעשה זה קיבלה משפחתו את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל.

יובל שכבר בבית-הספר גילה חוש צדק והרבה להתווכח, גם עם המורים. תכונה זו באה לידי ביטוי גם בעת שירותו הצבאי והוא נאלץ לוותר על חופשות סופ"ש רבות מאחר שתמיד עמד על דעתו, שלעיתים קרובות היו בניגוד גמור לדעת מפקדיו. יחד עם זאת, חבריו החיילים ואף מפקדיו העריכו וגם העריצו את יושרו, צניעותו, העזרה לחבריו ויכולותיו הגופניות. יובל נפל בהיתקלות עם מחבלים, ליד גשר דמיה.

על גלעד, שהיה בשנת שירות בנווה ים טרם גיוסו לצבא, סיפרה במילים חמות נורית ברונר. נורית ציינה שגלעד הפך עולמות ושינה לחלוטין את מראה הנוי של נווה ים ואמרה כי גם כיום מדברים וותיקי הקיבוץ על השינוי שגלעד הביא. "גלעד לימד את החברים שאפשר להתחיל לעבוד גם בשעה 05:00 בבוקר", הוסיפה נורית. אחרים ציינו את תבונת הכפיים שלו. גלעד נפל בעת אימונים ביחידת צנחנים.

תודה לבנות הארכיון על עזרתן. הסביום עם כל האפשרויות שבו, היה מקום מצויין לארח אותנו.

תודה בנות.