מקורות המידע של מערכת העלון ברחבי העולם התריעו לאחרונה כי אנשים בנקודות שונות על הגלובוס, מוכנים לעשות (כמעט) הכל כדי לשים ידם על אבוקדו. האם בשל סגולותיו הבריאותיות? האם בשל העובדה כי מקור שמו נעוץ במילה אצטקית עתיקה שפירושה "אשך"? האם בגלל שהוא פשוט טעים?

לא נותרה ברירה ובשישי בבוקר, בין גשם לגשם, נפלתי על בר-סמכא בתחום על-מנת לבדוק – הכצעקתה?

אבל יונתן מירון רגוע, כרגיל.

לא מתחילים עד שהקפה בפינג'אן רותח וגם אחרי שהוא רתח, לא מתנפלים על האבוקדו. בשקט ובשלווה הוא עובר את התחקיר הסטנדרטי, לפני שמתחילים לקטוף את העובדות.

הוא הבן השלישי בין ארבעת ילדיהם של שלומית ואורי מירון, אח של אסף ז"ל ויוחאי וגם של מיכל. נולד בשנת 1977, כך שהספיק לתפוס כמעט חמש שנות לינה משותפת. "אבל אני לא זוכר מזה כלום", הוא מבהיר. "הייתה לי ילדות רגילה ומאושרת בקיבוץ ועד היום ברור לי שאין כמו ילדות בקיבוץ. למרות שכאמור, אני לא זוכר יותר מדי, זה היה נהדר".

כשהגיע הזמן לבחור ענף, הוא הלך לרפת. "הגעתי כאשר גדי גבר החליף את יענקל'ה הורוויץ ז"ל. אין כמו גדי, אני מת עליו, הוא הכניס בנו ערכים והיה מרכז ענף מצויין. חוץ ממנו היו שם פטר לנג ז"ל ואלי שילר ואהבתי מאוד את העבודה וכמובן שאת האנשים. באותה תקופה גם התחלנו את המעבר למכון החליבה החדש".

הוא התגייס באמצע הניינטיז – וזה אומר הרבה לבנון. "הייתי בבני משקים ובילינו תקופות ארוכות ברצועת הבטחון בלבנון. היה נוח מאוד להיות בסביבה המורכבת כולה מקיבוצניקים וגם כמעט 30 שנים אחרי, יש לי עדיין חברים טובים מאוד משם".

אחרי הצבא הוא חזר לקיבוץ, אבל התחיל להתגלגל, כבר אז יחד עם חברתו לחיים – אלה.

"היינו בהודו, אחרכך בכל באירופה, חזרנו וגרנו בהדר עם, המשכנו ומצאנו עצמנו בתחנת קמח ישנה בנחל ציפורי, שם היה מתחם אירועים בו עבדתי ושם גם גרנו. זה היה מקום קסום: מבנה עתיק, בלי חשמל – כלומר בערב מדליקים עששיות וחיים לאורן וכל זה על נחל שזורם כל השנה. היינו שם חמש שנים, הפכתי לשותף בעסק ותמר, בתנו הבכורה, נולדה שם".

העתיד נראה ברור. "התכנון היה להישאר שם ותמר כבר הייתה רשומה לגן באזור", הוא זוכר, אבל החיים המשיכו להתגלגל והם מצאו עצמם שוב בעמק חפר. "חזרנו לאזור, אבל שכרנו בית בחרב לאת. הייתה לנו עדיין איזו רתיעה מחזרה אל תוך הקלחת של הקיבוץ, שיש בו לא מעט דברים נהדרים אבל גם חוסר פרטיות".

ואז מיכאל נולד ובשנת 2013 הם חזרו לקיבוץ, בו נולד יפתח. "אלה שלחה אותי ללמוד ותוך כדי התחלתי לעבוד עם גיורא ידיד, יואל וגדי  במטעים. למדתי מנהל עסקים ברופין תוך כדי עבודה וזה לא היה קל. בלי שדמיינתי שזה יקרה במהלך הלימודים, גם קיבלתי את ניהול המטע".

6-7 שנים הוא עבד בשדותינו ואז הגיע הזמן להמשיך הלאה. "עברתי לעבוד בגרנות, שקנו אז את בית האריזה של ההדרים בכניסה לפרדס חנה. התחלתי בתור מנהל שדה וכל שנה זזתי לתפקיד הבא. הרגשתי טוב עם זה כי רציתי לעבור מהתפעול אל הניהול".

היום אתם יכולים לפנות אליו בתור "סמנכ"ל ייצוא צומח גרנות" וסביר שהוא יענה לכם.

"גרנות תמיד היו מעורבים בגידול ובקטיף ואז החליטו לקחת אחריות על כל שרשרת הערך", הוא מסביר. "התחלנו לפתח לקוחות בחו"ל, שחלקם כבר הכירו אותנו כמגדלי אבוקדו אבל הפעם הגענו גם בתור משווקים. תפקידי הוא למקסם את התמורות של המגדלים שלנו מהפרי. לוודא שהכל קורה הכי קרוב למה שתיכננו וכי השרשרת עובדת ואם לא – להבין מה צריך לעשות".

אה, אבוקדו. "כן, זה עסק מורכב", הוא מדגיש. "למשל, בגלל הגשם השבוע נוציא רק 20 מכולות במקום 50 מתוכננות, אבל לך תסביר את זה ללקוחות באירופה שבונים על זה לקראת חג הפסחא".

כן, הוא מסכים לקביעה כי האבוקדו הוא "הזהב הירוק". "יש עלייה בביקוש, יש עלייה בצריכה ויש עלייה בנטיעות. הביקוש עולה כל שנה. העונה היה מחסור של פרי באירופה והמחיר עלה בהתאמה, אנחנו משיגים מחירים טובים למגדלים שעובדים איתנו וזה חלק מהערך המוסף שגרנות מביאה".

ויחד עם כל זה – הפוטנציאל לא ממומש עדיין. "באירופה עדיין לא כולם מכירים את האבוקדו, יש שוק עצום שטרם נחשף ואפשר לגדול שם. ההדרים זה ענף מפסיד כיום בישראל ואפשר לראות שרבים עוברים לנטוע אבוקדו".

כמובן שהתואר מחייב. "אני נמצא לא מעט בחו"ל, כדי להבין מה צריך, לתחזק לקוחות, לחוש את השוק, לראות מה נשמע כי אין תחליף לקשר אישי ולפגישה בלתי אמצעית עם מי שאתה עובד איתו. הדברים דינמיים ומשתנים וזה מה שעושה את העבודה שלי למעניינת וטוב לי שם".