שנאתי גיוסים. את הפתק שנתלה על לוח המודעות בחדר האוכל, מתריע על איסוף חברים מהרמפה בארבע, אחרי מנוחת הצהריים.

תמיד היה חם מדי והשמש דקרה לי בעיניים, אבל מי יכול לברוח כשכולם מתייצבים. קבוצה. נסיעה קצרה לשדות, חלוקת מעדרים, הליכה איטית בגב שפוף, מחפשים עשבים שוטים. מנכשים. תמיד חיפשתי את הנחש שאולי יגאל אותי מייסורי. (שמעתי גם על עקרבים שנצפו בשדות). 

אבל בתוך זה, בזמן הגיוס, קרו גם דברים טובים. הטבע האינסופי של שדות מחולקים, שורות שורות בחומים וירוקים והצרצורים המהפנטים של כל החרקים הנעלמים שליוו אותנו, מאתגרים והטרקטור עם העגלה ממנה התפזרו שירים בישראלית.

היה בזה משהו כל כך מרגיע. אחרי שפסעתי לבדי לאורך השורה הארוכה, העיניים באדמה החומה, תמיד הגיעה ההרגשה הזו, הפתיחה השקטה, המרגיעה של הקשרים הכבדים שבראשי.

המחשבות המעגליות של מה שעכשיו ומה שמחר ומה שהיה הבוקר, פינו את מקומן לאחרות, רחבות יותר ואני התמסרתי אליהן. הראש הפנוי הגה ציורים, שירים, סיפורים והתמלא באפשרויות אחרות ובאותם רגעים אני הייתי אחרת. והיה את רגע הנהדר בו השמש התתחילה לשקוע והאוויר הפך צונן, חברי, רוח קלה זלגה מן הים, כל משב כזה מפיח פריחה של אושר בחזה.

בסוף היו תמיד העגלה עם מיץ הפטל הקר והקרטיבים שקיבלנו אחרי שהכל נגמר.

והעלייה לעגלה והנסיעה חזרה וההקלה. 

והידיעה הפרטית שלי, שכל כך לא רציתי ובכל זאת עשיתי. הייתי "בסדר". כמו כולם. למרות הכל. והפעם הבאה נראית רחוקה כל כך, אף אחד לא יגיד עלי שאני אחרת, מתבטלת, עצלנית, מוותרת. סוציומטית.

למרות שידעתי שפשוט הייתי רוצה להיות באלף מקומות אחרים, לעשות דברים שונים, לבד.

ובכל זאת הצלחתי למצוא לבדי, הייתי לבד. למרות שהייתי מוקפת באינספור מילים וצלילים ותנועה. היכולת לנצח את זה, את עצמי, כאילו למדתי איזו ידיעה נשגבת על נתינה גם כשאין בי כח.