שלום לכל בית גבעת חיים, התבקשתי לכתוב משהו על יום העצמאות/יום הזיכרון. קשה לי לכתוב משהו רציני אבל אני אנסה…

השנה אציין את יום הזיכרון ואחגוג את יום העצמאות בבסיס עם החיילים שלי שהתגייסו בנובמבר השנה ונמצאים בהכשרה. כבר הרבה זמן שאני חושב איך להעביר להם את יום הזיכרון. איך אפשר לכבד יותר, לזכור יותר, שיבינו את גודל המעמד.

כמובן שעכשיו אנחנו חיילים, נעמוד בטקס בבסיס עם המדים, ונראה את שמות חיילי היחידה שנפלו ונשמע סיפורים. לצערנו כל אחד מכיר משפחה שכולה.

אחרי הטקס נשב בחדר ומישהו ישמע שיר עצוב ויסתכל בתמונות. אחד יעצום עיניים ויחשוב לעצמו – אם זה היה קורה לי….

ואחר יחשוב – איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים הלכו לנו ואנחנו כאן בזכותם?

אנחנו כאן עומדים וממשיכים להגן, מתכננים תוכניות ומתאמנים בשטח, תופסים כוננות ביום הזיכרון. אבל מה אפשר עוד לעשות? לפעמים זה לא נתפס, לא יכול להיות, אני רוצה לעשות עוד משהו.

ילד בן 18 הלך לצבא ונפל, כמה שזה עצוב, איך אפשר לנחם?? זו שאלה שמלווה אותי כבר המון זמן. שנה שעברה עמדתי ליד קבר של אחד מחללי היחידה עם המשפחה שלו, והנחתי זר והייתי חסר מילים מול המשפחה, אין איך לנחם, אין איך לנחם.

מה שנשאר לנו הוא לזכור ולקרוא על עוד חלל ולדבר עם עוד משפחה, ולהמשיך להגיע כל שנה לקברים, גם אם החללים נפלו לפני 70 שנה. אנחנו נמשיך להם דרך, נזכור אותם דרך הרגליים, אם זה בטיול, ריצה, פינה לכבודו או בקברו או נמשיך בעבודתו, כי המציאות כאן אכזרית והשנה יותר מכל שנה אני מרגיש את זה, כשאני עומד עם החיילים שתחת פיקודי, תחת אחריותי שמחובתי לדאוג שיהיו הכי מקצועיים, הכי רֵעים לחבריהם, הכי בכושר, הכי מוכנים מנטלית שאפשר לעת צורך. ואם אחד מהם יפול, עולמי יפול.

יום הזכרון 2018 ליד האנדרטה לזכר הנופלים צילמה היידי עפרון (4)

יום הזכרון 2018 ליד האנדרטה לזכר הנופלים

הקראתי להם את "הזמנה לבכי" של ארנון לפיד ואת התשובה של לוֹטה אמא של דודו וחנוך, וקיימנו דיון על שתי הגישות לזכר הנופלים. והיום, בין הטקסים שקיימנו והשיחות לעבודה שהיינו צריכים לעשות עם הכלים (אין מה לעשות בכל זאת צבא) הבנתי – אני מפקד בתותחנים, התומ"ת (תותח מתנייע) שלי הוא הילד שלי. אני מעביר המון שעות בטיפולים בו, בזחל, במנוע, בקנה, מה שיפה בכלי הוא שאם תעשה משהו לא נכון, נוכל לטפל בו. זו מכונה, מכונה ענקית ומסובכת אבל מכונה. אני לא חושש מלעשות משהו לא נכון בטיפולים שלה. אך האדם איננו מכונה. עלינו לטפל בו כראוי, ללא טעויות, וזו העובדה שמפחידה אותי בתפקידי.

וכמו אצלכם, גם כאן במעבר חד עוברים ליום העצמאות. זה כל כך סמלי שיום אחד אתה עצוב וכעבור 24 שעות אתה שמח, זו ישראל. אותה שניה שכולנו מתקבצים וזוכרים ובמצמוץ עין מאיישים את עמדות המנגל והמדשאות וחוגגים, משפחות החללים יישארו ויזכרו לכל חייהם. מחובתנו ללוות אותם מדי יום, ולא רק ביום הזיכרון.

מחובתי ללמד את חיילי דרך ארץ ולהמשיך בחינוך ובהכרת החללים. מחובתנו כצבא לתפוס כוננות ולהתאמן גם בזמני חג כשכולנו רוצים להיות בבית.

אנחנו נמשיך להגן, כי זו דרכנו היחידה, לשמור על עצמנו גם בדרכי שלום וגם בדרכי מלחמה. ומחובתנו כמדינה לחגוג את עצמאותנו, לתת את הכוח לאנשים הנכונים להנהיג אותנו, להוביל אותנו לעתיד טוב יותר, יפה יותר.

זו הארץ שלנו, של כולנו. עלינו לקבל את כל היושבים בה עם כל הוויכוחים והדעות השונות, לאהוב אחד את השני ולדאוג אחד לשני.

 

מאחל לכולכם יום עצמאות שמח, אני אהיה אי שם בדרום בבסיס רחוק, אשב לי בחדר ואחשוב מה עוד אני יכול לעשות עם החיילים, כי זה אף פעם לא מספיק.

 

One Response to הגיגי זיכרון ועצמאות של יותם שוורץ מאי שם בצבא…

  1. הדס שוורץ הגיב:

    גאה בך ילד שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896