כבר די נמאס לי לכתוב את זה, ומן הסתם גם לקוראים לקרוא, ורק מתוך אמונה שגם טפטוף איטי אך מתמיד יכול לפעמים לבקוע סדק בסלע – אני חוזרת ומוחה על החינוך לשנור ש"מעניק" בית הספר בקיבוץ (נכון, כמוהו כבתי ספר רבים בארץ) לילדינו, בשולחו אותם לאסוף תרומות בבתי החברים או בחצר, אם ל"אור לעוור" לקראת חנוכה – כמו שני הילדים הנחמדים שבאו אלינו, שמן הסתם לא היו מגיעים אלמלא המטלה הזאת – ואם לאגודה למלחמה בסרטן בשנת הבר-מצווה או לכל מטרה ראויה אחרת.

אכן, המטרה ראויה, השיטה לא. את הילדים רצוי לחנך לתרום, לא להתרים. יש דרכים רבות ושונות לתרומה, החל בוויתור על ממתק או משחק והעברת תמורתו לנזקקים, וגמור במפגשים אישיים וסיוע בבית. נכון, הכי קל לתרום כסף, מה גם שהסכום אינו משמעותי, אבל זה גם הכי פחות הומאני. לא לכך צריך לחנך. אבל כנראה יותר משהיה קשה להוציא את היהודים מהגולה, שם היה השנור מנהג מקובל, קשה להוציא את השנור מהיהודים, בייחוד בחברה הניאו-ליברלית אליה הצטרף הקיבוץ עם הפרטתו, בה רואים הכל דרך "החור בגרוש".

אני יודעת, וגם עשיתי זאת בעבר, שהנכון ביותר הוא לסרב לתרום ולהסביר למתרימים למה, אבל אני גם יודעת שמה שהם יקחו מדבריי זה "איזה רעה וקמצנית האשה הזאת". גם לי יותר קל בסופו של דבר לתת את העשרים-שקל. את העבודה הזו היו צריכים לעשות המחנכים בבית הספר. ולי לא נותר אלא לדבר אל הקיר…

חג מתן-תרומה שמח

תמר רז לנג