שלום רב לציבור החברים חובבי הסוסים, אני יוצא אליכם בקריאה נרגשת:

האורווה בגבעת חיים איחוד בסכנה, וצריך למצוא לה מקום חלופי לפני שיבנה הכביש המערבי שגורם לחיסול האורווה!

"כביש חדש", "כביש מערבי", "כביש גישה" ויש עוד שמות…

הפעם הכתבה היא עבור ציבור החברים מיפתח לב-רון.
41 שנים קיימת האורווה המיוחדת במינה שאני יזמתי, הקמתי ותפעלתי, במשך שנים עם עזרה של עוד הרבה אנשים יקרים.
האורווה במתכונתה הייתה ונשארה חלק מנוף הקיבוץ האמיתי.המקום המיוחד הזה, שכל כך הרבה חברים, נערים וילדים מצאו את מקומם בו, מקום שבו הלב והנשמה הם לפני הכל.אנשים שהיו במקום כל כך נמוך וכואב, דרך הסוסים התחזקו והתפתחו, צמחו והיום הם עם ראש מורם.
אני קורא לציבור להירתם ולעזור לשמור על האורווה שלנו. אני פונה גם לציבור שלא תמיד מתעניין במה שקורה בשבילי הקיבוץ, וגם לאלה שיודעים הכל ושומרים על הקול – צריך למצוא מקום, אחרת אורווה בגבעת חיים איחוד לא תהיה.
הכביש חשוב, ושמירה על כבודנו חשובה לא פחות. ההחלטה על העברת הכביש החדש מצד מערב כבר נפלה,והתוואי עובר ממש בתוך האורווה וחוצה את מגרש הרכיבה. בעלי האינטרס שדוחפים את הכביש שומרים על שקט, שיפתח לא יתעורר, אבל יפתח לא מצליח להירדם בלילה.

גורלה של האורווה נתון בידיים שלנו
"סברה ערביינס" בגלגולה החדש נוסדה ב- 1973. בקיבוצנו יש ציבור גדול תושבים חדשים שבשבילו השם "סברה ערביינס", הסוסים והאנשים שהקימו את המקום לא מצלצל בעוצמה כמו שמצלצל "הכביש המערבי החדש".
אני לא נגד הכביש.
אני בעד הציבור, בעד הטבע ובעד כבוד הדדי הוגן. בעלי האינטרס להעברת הכביש שלא חשבו בזמן על פתרון הולם להמשך פעילות הסוסים, והם אלה שגורמים לחיסול האורווה, במוקדם או במאוחר, בגלל הרצון להוציא את הכביש לפועל.
האורווה בגבעת חיים תהיה עוד דבר שנסגר, כמו הרבה דברים שכבר נסגרו. הציבור, בייחוד התושבים החדשים בקיבוץ, אוהבים להגיע כל יום אחרי שעות העבודה על הילדים והנכדים להתבונן בפעילות האורווה ובמגרש הרכיבה. כל אחד מוצא את הפינה שלו ונהנה מהסוסים היפים שיש לנו בקיבוץ, אך איש אינו יודע שהכל עלול להיות זמני, ואת הזמן מריצים מהר בשקט שלא לעורר מהומות.

אז אם אכפת לכם- תתחילו להתעורר!
המציאות קשה, אך ניתנת לפתרון, והפתרון צריך להתקבל בהחלטת הציבור לאן להעביר את האורווה.
איל ניסן המזכיר, ערד סלוצקי מרכז המשק, ועמוס וכמן, הם כולם עובדים שלנו. הם ללא ספק אנשים טובים בשביל כולנו, אך הם לא חיים את המורשת שלנו, ולא את הרגשות שלנו, והם לא אלה שצריכים להחליט לבד בנושא שקשור לכלל הציבור.
בכל מקום ציבורי כאשר מחליטים על כביש חדש ויש נפגעים בדרך, מקיימים דיון.
הפעם מדובר על האורווה בגבעת חיים שנפגעת ויש לקיים דיון בעניין ולתת פתרון!
הכביש שעומד לצאת לדרך ב-2015 חותך את החווה לחצי, ובזה נסגר הגולל על האורווה בגבעת חיים.ברור שהיו אפשרויות אחרות כדי לשמור על החווה. בעלי התפקידים היו צריכים להתעורר בזמן, להתחבר דרך הכביש המחבר לכביש 9 מאליכין, אבל בלי להיכנס לפרטים- למה ככה ומדוע- היום הכל היסטוריה ואת הנעשה אין להשיב. גם לחפור ברוורס קשה.
הנה כמה נקודות לדיון:
• הכביש המערבי הפך לעובדה גמורה במסלולו הנוכחי.
• ציבור החברים דומם, לא מכיר את העובדות ואת תוואי השטח.
• הציבור היום בגבעת חיים מאוד מורכב. חלקו חדש ביישוב, הגיעו הרבה צעירים ויפים עם תקוות חדשות לחיים, אך לא קשורים במיוחד למורשת המקום.
• יש לי ביקורת על הדברים שנעשים או היו צריכים להיעשות בעבר בדרכים יותר מתחשבות וגם יותר חכמות, אך יש גבול גם לביקורת. כרגע צריך להיות ענייני ומעשי.
• יש היום מציאות בשטח ואליה צריך להתייחס ולמצוא מקום חלופי.
• דעת הקהל בקיבוץ, שאני אוהב ומאמין בו, עדיין יכולה לתת את הדעת ולמצוא את הפתרון המתאים (ואת הכסף, במידת הצורך).
• גבעת חיים איחוד היא לא היחידה שעוברת שינויים, בונה ומתחדשת.
• אך יש לקחת דוגמא מקיבוצים אחרים איך להתנהל במקרה של שינויים.קיבוץ מגל, לדוגמא, החליטו להזיז את האורווה, היות והיו צריכים את השטח לבניית שכונה חדשה.
• קיבוץ נען, שם יש לנו נציג- מרכז המשק יזהר לנדאו, החליטו לבנות אורווה חדשה, היות והיה צורך בשטח של האורווה הקודמת.
• קיבוץ עין חרוד איחוד החליטו על שכונה חדשה בכניסה לקיבוץ, גם שם הזיזו קודם את האורווה ובנו אחת חדשה.
• גם בגבעת חיים איחוד צריכים להבין שיש חיים אחרי הכביש, ויש למצוא פתרון מהר ככל שניתן.
• המציאות היום בקיבוץ מורכבת ושונה. ההנהלה החדשה שלנו מאוד רחבה, אך גם היא ברובה לא יודעת את ההיסטוריה של מוסד הסוסים בגבעת חיים איחוד.
• על הסוסים בגבעת חיים כתבתי בעבר מספר פעמים, וגם היום יש מה להוסיף היות ודברים משתנים, וילדים חדשים מגיעים וכל ילד הוא נשמה, ואחרי כל נשמה יש גם סיפור מרתק ומעניין. אך הנושא החשוב והבוער הוא איך מוצאים מקום חדש בעקבות החלטת הקיבוץ להריץ את הכביש החדש.

לאור המצב אני והקבוצה התומכת דורשים להחזיר את הטיפול לדיון נוסף בהנהלת הקיבוץ שיוביל למציאת שטח חילופי לאורווה הקיימת.

על תאריך הדיון תשלח הודעה בקרוב.

———————————————————————————————————

מעט היסטוריה על האורווה בגבעת חיים 

לתושבים החדשים ולתושבים הותיקים, בהזדמנות זו אזכיר קצת מהימים שהיו בתחילת הדרך. סוסים תמיד היו בגבעת חיים.
עוד בהיותי ילד, שמעתי תמיד סיפורים על הסוסים של הבריטים בגבעת חיים מאוחד. גם בשנות ה-50 וה-60 במשק בית הספר תמיד היו סוסים. היו חוגים, היו טיולים, גדלנו על סוסים למעשה מיום הקמת הקיבוץ. הייתה מסורת שעברה עוד מימי הותיקים. עם הזמן, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עמרם אגמון הביא סוסים ואוכפים חדשים מהמשטרה הירדנית, גבעת חיים איחוד הייתה מהמעצמה הגדולה בארץ בתחום מרוצי הסוסים. בתקופה שספורט הרכיבה היה בעיקר בידי ההתיישבות העובדת, היו חברים רבים בקיבוץ שהשתתפו בפעילויות ונהנו.

הסוס הערבי
אני ראיתי במרוצי הסוסים ספורט אינדיבידואלי, וחלמתי להכניס משהו חדש, שיהיה מתאים לכל החברים בקיבוץ. משהו עם יותר עניין ותרבות, ועם יותר תרבות בנושא הסוסים. ואז, ב-1972, עלה בדעתי להגשים חלום- להחזיר את הסוס הערבי למזרח התיכון ולגדל אותו כאן, בגבעת חיים איחוד. עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, נדלקתי על העניין של הסוסים הערביים. פניתי לגורמים שונים בענף שעזרו לי להביא את הסוסים לארץ. בארץ עוד לא היו סוסים ערביים מלבד כמה סוסים בודדים בחווה הממשלתית בעכו. הרעיון להחזיר את הסוס הערבי למזרח התיכון, מקומו הטבעי, לא עזב אותי. נלחמתי נגד קירות אטומים, אך בסופו של דבר חדרתי אותם.
אבא שלי הציע שניתן שם לאורווה- "צבר ערבי", היות ואז עוד לא היו סוסים ערבים בארץ, ומזה התפתח השם "סברה ערביינס". חגי דור עיצב כבר אז סמל יפה שעד היום אנחנו מסתובבים איתו בגאווה על החזה. אבל לא מספיק חלום, את הסוסים המיוחדים צריך גם להביא מעבר לים. בהיותי חייל סדיר פרצתי כמעט כל דלת כדי שיקשיבו לי ויעזרו לי. בסופו של דבר פגשתי בשבילי הקיבוץ בחור נחמד בשם אלכסנדר דקל מעין השופט (אבא של דבורה הדר), והוא זה שנתן בי אמון שיש אפשרות בעזרת משרד החינוך להביא את הסוסים לקיבוץ.

לא קלה היא הדרך

ב-1972, לבוש מדים, נכנסתי עם אלכסנדר דקל למנהל האגף לחינוך התיישבותי בקריה, מר בומאזוכרי, שבתוקף תפקידו היה אחראי גם על הכיתות המקדמות (שפרירים). הצגתי בפניו תכנית לטיפול בילדים מהחינוך המיוחד שתתאים במיוחד עבור ילדי הכיתות המקדמות ולקחתי סיכון כאשר הודעתי לו חד משמעית שלצורך התכנית יש רק גזע אחד שמתאים, והוא הסוס הערבי הטהור, ולצורך כך אני זקוק לעזרה של משרד החינוך.
ידעתי שאני צועד על גבול החוק המותר אך מיד ראיתי שמנהל האגף לחינוך ההתיישבותי נדלק על העניין. הוא הוסיף ואמר: "אני יחד עם בנימין שפריר אקדם את התכנית". דרישתו הייתה שקודם כל אלמד את נושא הסוסים, הדרכה וטיפול. נרשמתי לקורס הראשון שהיה משותף למשרד החינוך, משרד החקלאות ואגף הספורט, שהיה באותם ימים בחווה ממשלתית בעכו.
בתוך המהלך של הפיכת האורווה לכיוון טיפוח הסוס הערבי, הייתה התעוררות גם בקיבוץ. עלו מספר שאלות והחברים רצו לדעת אם הסוס הערבי, שהוא כל כך יקר, יתאים לציבור החברים כמו שהיה קודם. התחייבתי שהסוסים שיגיעו ישרתו את הציבור בדיוק כמו שהיו הסוסים שימכרו בעקבות השינוי, וכך אני ממשיך גם היום. היה קשה לציבור החובבים, וגם לי, לשחרר את הסוסים שהיו כאן ולהתחיל הכל מחדש. בעקבות פנייתי למשרד החינוך התחילו להגיע הזדמנויות דרך משרדי הממשלה השונים. הסוסה הראשונה הייתה "שבת", שהגיעה אלינו מהחווה הממשלתית בעכו. מיד אחריה, באותה שנה, הגיעה פנייה מהאגף לחינוך התיישבותי לסוסה מאמריקה. קיבלתי הודעה מאיש בשם חנינוביץ' על "הזדמנות לסוסה שמאוד מתאימה לרעיון שלכם". התברר שתורם נודע בשם נתן דירקטור מניו יורק רוצה לתרום עבור בן גוריון את אחת הסוסות הטובות שלו. משרד החקלאות דחה את המתנה ואני קפצתי על המציאה, וכך גם נפתרה הבעיה של אי נעימות כלפי התורם מגורמים במשרדי הממשלה. הסכמתי מיד, עוד לפני שהודעתי מילה לקיבוץ. היות וידעתי שזאת הזדמנות פז שלא תחזור. משרד החינוך הוציא מסמך שמגיעה סוסה מיוחדת שאין לשלם עליה מס היות והיא מגיעה עבור החינוך המיוחד בגבעת חיים איחוד. וכך הגיעה אלינו "מראנה". היא, יחד עם "שבת", היו הגרעין הראשוני של הסוס הערבי בקיבוץ. בהמשך יצרנו קשר אישי מאוד חם עם אותו תורם, נתן דירקטור, שהוא היה איש ספנות עשיר אך גם מגדל סוסים ידוע, והוא המשיך לתרום לנו סוסים ערביים דרך משרדי הממשלה, וזאת כדי לקבל אישור על תרומה מוכרת. שוב מתנה הפעם זוהרה ואחריה הגיעה סוסה נוספת, "מרסומה". הקשרים עם נתן דירקטור נמשכו כל השנים, ובשנת 1979 הגיע נכדו, פול דירקטור, לחצי שנה כמתנדב בקיבוץ. כאשר חזר לארצות הברית הודיע לסבו שיש צורך בהתרמה של סוס הרבעה ברמה גבוהה, וכך הגיע אלינו הסוס "מנסה".

פתרונות יצירתיים
יש לציין שהאורווה אז לא נבנתה ביום אחד. היו קשיים רבים, גם עם הקיבוץ גם עם הובלת הסוסים וגם עם הבירוקרטיה של המדינה. לא ידענו בכלל איך מביאים סוסים באוויר. לצורך כך גייסנו את אורי פולק ואת עמרם אגמון. הסוסים הגיעו דרך "בית חרושת גת". עמרם יצא לארצות הברית ונפגש עם התורם הנלהב שהודיע לי שהכל סודר,עמרם הוסיף ואמר שחסר קצת כסף עבור הוצאות ההובלה היות והתורם לא מוכן גם לתת תרומה וגם לשלם את כל ההובלה,הפתרון היה גיוס בגת. עמרם סידר הכל עם שמעון שיפמן שהיה אז גזבר גת ואנחנו חובבי הסוסים הילדים והנערים התגייסנו במשך כמה שבועות לפתוח חביות של מחית אננס כדי לממן את הוצאות ההובלה, ואם יש שאלות נוספות בקשר להובלה תפנה לדינה כרמי, שהיא מטפלת בנושא בשחרור הסוסים מהמכס. כשהגיעו הסוסים לשדה התעופה נפגשתי, לפי ההוראות של דינה כרמי עם סוכן חברת שילוח. הניירת הייתה עם הלוגו של "בית חרושת גת" והיה כתוב: "סוסה עבור ילדים מיוחדים בגבעת חיים איחוד". צוין בניירת שהסוסה משוחררת מתשלום של מס, ואכן הסוסה יצאה מהמכס מהר וללא שום שאלות.

לסיכום,
נתתי קצת טעימות של פעם על קצה המזלג איך התחלנו בשנות ה-70 לייבא את הסוסים הערביים הראשונים שלנו בקיבוץ. מאז זרמו הרבה מים, לאו דווקא בירדן, פרגון ועזרה כמו שקיבלתי אז מכולם קשה למצוא היום בקיבוץ היות והכל השתנה, וגם המציאות השתנתה. אך חשוב לשמור על הקיים. היום אנחנו כבר לא היחידים במדינת ישראל שמגדלים סוסים ערביים, אך חשוב לציין שהיינו חלוצים בתחום. יש לנו תושבים חדשים וילדים חדשים ובלי סוסים יהיו הרבה היסוסים.
הכל פתוח ואני מקווה שהציבור ידע לשמור ולשמר דברים מיוחדים שיש לנו כאן בקיבוץ.

עוד על הסוסים בגבעת חיים

לאלבום