גליון העלון אותו אתם מחזיקים, רואה אור ביום הזכרון. כמעט 43 שנים אחרי שנהרג בלב ביירות, אנחנו חוזרים אל יוסף בן אור. יום הזכרון תשפ"ה

השעה 17:00, יום שישי, לקראת סוף הסבנטיז, יש משבר: מסתבר שהטרנזיסטור האדום לא עובד. כנראה נסתדר למחרת בשבת בלי "הגשש החיוור" והבי-ג'יז, אבל מה נעשה בשעה 14:00 כאשר תתחיל "שירים ושערים"?

הפתרון ברור – רצים ליוסף בן אור, עוד לפני ארוחת שישי בחדר אוכל. יוסף תמיד פותח את הדלת בחיוך ומתיישב ליד המכתבה שלו, מחבר את מה שצריך לחשמל, פוער את קרבי הטרנזיסטור ואז מתחיל הקסם. בדממה היינו מתבוננים איך מותך גוש הבדיל הכסוף והמבהיק אט-אט ואז מחבר את החוטים הזעירים שנקרעו כאשר הוא מתגבש שוב. יוסף מלהטט בו כמו אלכימאי ואחרי זמן מה, הוא לוחץ על הכפתור, המוזיקה בוקעת והוא סוגר את הטרנזיסטור ומושיט אותו חזרה בחיוך. זהו, אפשר לרוץ לאכול שניצל בחדר אוכל.

"זה סיפור נהדר שמאשר את כל מה שאני מספר לך פה", מחייך צפריר בן אור שיושב איתי על המרפסת הנעימה של ביתו ומספר לי על דוד יוסף שלו. "הנכונות, החיוך, הלב הטוב, הרצון לעזור תמיד גם בשישי בערב – זה יוסף".

צפריר מספר על הדוד שלו, בן הזקונים של שרה וחיים, האח הקטן של עודד, חנוך ואביטל. "אבא שלי כבר היה בן 20 כשיוסף נולד, כך שהייתי צעיר ממנו בעשר שנים בסך הכל והמרחק הלא גדול הזה, איפשר לי לקבל ממנו דברים, למשל בתחום המוזיקה".

יוסף עם שרה, אמו

יוסף ניגן בכינור והיה מתאמן אצל הוריו. "לדעתי הוא היה מוכשר ומוזיקלי בצורה יוצאת דופן", מספר צפריר. "כאן, בבית הזה, גרו סבתי וסבי וזה היה בית חם ונעים. הייתי בא כילד בן 10 בערך לשתות תה, לאכול עוגה ולקרוא ספר והוא היה מנגן פה. אבל המוזיקליות שלו התבטאה גם בתקליטים מיוחדים. בשנת 1969 יצא תקליט של שירי רחל המשוררת בביצוע חווה אלברשטיין ודני גרנות, הוא הביא לפה ואני כל כך התלהבתי מזה או שירי חג'ידאקיס בביצוע 'ניו-יורק רוקנרול  אנסמבל', כך שקיבלתי ממנו לא מעט היכרות מוזיקלית עם שירים ויצירות מיוחדים".

כשהגיעה העת להתגייס לצה"ל, יוסף התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 202. מי שהייתה הפקידה הפלוגתית, היא בת כיתתו – יהודית פרנק.

"יוסף היה טוב לב ברמות. מעולם לא עשה שטויות ואין אף תעלול על שמו", היא זוכרת. "הוא היה בן זקונים אחרי שלושה 'מנהלים' והיה כמובן התלמיד הכי טוב, משקיען סדרתי בתוך כיתה שלא לומדת".

גדוד 202 הוצב אז בסיני. "בצבא היינו יחד ופשוט ישבנו המון בסיני, כמה קילומטרים מתעלת סואץ. היציאות הביתה היו בטרמפים. יום אחד עצר לנו מישהו שנסע כמו משוגע ובאמצע שומקום צרחתי עליו שיעצור כי אני רוצה לרדת. יוסף היה המום, אבל הבין שאין לו ברירה אלא לרדת גם ובמשך 10 דקות תמימות התנצל לפני הנהג וניסה להסביר לו את הבעיה שלי ולבסוף ביקש סליחה ונפרד בצער. מצאנו עצמנו בלב חולות סיני, לבד, כנראה במשך זמן ארוך למדי עד שהגיע מושיע. אבל הוא לא כעס עלי, הבן אדם הנפלא הזה".

יוסף עם יהודית פרנק בצנחנים

אחרי שהשתחרר, הוא לא הלך ישר לפלחה או לגד"ש אלא ללמוד. "הוא השלים בגרות אקסטרנית, מה שלא היה מקובל אז", משחזר צפריר. "הוא עשה את זה לבד, לא היה לו קל אבל היה לו כח רצון מברזל. לאחר מכן הוא למד הנדסאי אלקטרוניקה ועבד באמבר ובכך מיצב את עצמו בצורה עצמאית וייחודית שונה מאחיו במשפחת בן אור שהיו מעורבים מאוד בניהול הקיבוץ וענפיו".

זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. "זה היה עשור נוראי, בגלל מספר ההרוגים הגדול בקיבוץ במלחמה. הייתי אז נער וגח"א הייתה מקום קשה אז לנערים – כולם היו עם הראש למטה ולא היה ראש לילדים", זוכר צפריר. "ואת המפלט של הסיגריה, המוזיקה וכוס הקפה מצאתי לא פעם אצל יוסף וחברתו פולין שהגיעה מקנדה ללמוד פה באולפן. אהבתי מאוד להיות שם ואהבתי אותו מאוד. לפני המלחמה חזרנו משליחות בקנדה ופולין באה מטורונטו וכמו כן יוסף ואני אהבנו מאוד לקרוא ספרים, זה היה מה שחיבר אותי אליהם. היה לו לב טוב, הוא מעולם לא התנשא, היה חרוץ מאוד ותמיד במצב רוח טוב. כמו שסיפרת על הטרנזיסטור, הוא תמיד היה מוכן לעזור".

יוסף ופולין

יוסף ופולין התחתנו ובשנת 1975 נולד אייל, בנם הראשון, שסבל ממום מולד ברגליו. "מהרגע שאייל נולד, הפכו הטיפול והתמיכה בו למרכז עולמו של יוסף. הוא השקיע באייל את כל כולו, העניק לו את הכל, נפשית ופיזית ואני זוכר שזה הרשים אותי בתור בחור צעיר".

יוסף ואייל

כך חלפו השנים, הבן השני אמנון נולד וביוני 1982 פרצה מלחמה הידועה בשלל שמות, אך סביר כי השם שהעניקו לה אהוד יערי וזאב שיף, הוא זה ההולם ביותר את מידותיה – מלחמת שולל.

כשנה מפרוץ אותה מלחמה, נקרא יוסף למילואים בביירות. "יצא ששנינו גוייסנו למילואים יחד", מספר צפריר. "כמה ימים לפני כן, הוא שאל אם אני יכול לתת לו את נעלי הצבא שלי, אבל אמרתי לו שגם אני יוצא למילואים והוא אמר שיסתדר. בדיעבד הבנתי שהיו אחרים מהם ביקש. אני הגעתי לאיזה חור בלבנון ,כפר שנקרא בופור  (לא  המבצר הידוע) ויוסף הוצב בביירות. הספקתי להיות איזה יומיים בקו ויצאתי למארב ממנו חזרתי בבוקר. הלכתי לישון כמה דקות ובשש וחצי בבוקר העירו אותי ואמרו שקרה משהו בבית ואני צריך לחזור. כמובן שבעולם בלי סלולרי ואינטרנט, לא ידעתי כלום ומייד התחלתי לחשוב על האחים שלי שהיו אז בסדיר: גל בסיירת מטכ"ל וטל בסיירת צנחנים". 

התוכנית הייתה ליסוע בספארי לרשידייה ואז לתפוס מסוק לישראל. "כמו שאנחנו נכנסים למנחת ברשידייה, אנחנו רואים מול העיניים את המסוק מתרומם וטס משם. במקום הטיסה, נסענו ל"גיבור" ומשם התחלנו ליסוע לקיבוץ. אני כמובן עדיין לא יודע מה קרה, אבל באזור עפולה היו חדשות ברדיו והודיעו כי הלווייתו של סמל יוסף בן אור תיערך בגבעת חיים איחוד בשעה ארבע. בשעה רבע לארבע הגעתי עם השכפ"ץ, האפוד והנשק לשער הקיבוץ והמונים כבר עמדו שם עד מגרש החנייה".

יוסף בחתונתו, עם אביטל, יערה, שרה ופולין

הוא זוכר את השבעה ואת ההלם. "הנפגעים העיקריים היו כמובן סבתא וסבא שלי, הוריו של יוסף ומהצד השני, ילדיו אייל ואמנון. חודשיים אחר כך הלכתי ללמוד והתחלתי את חיי הבוגרים. לביאה הייתה מאלו שהיו בקשר הטוב יותר עם פולין, אבל כמה שנים לאחר מכן, במלחמת המפרץ, פולין לקחה את הילדים וחזרה לקנדה. מאז אין לנו קשר איתה. זו משפחה שקרתה לה טרגדיה לפני 43 שנים ולעיתים אני מהרהר איך יוסף היה חווה את השינויים שקרו מאז בקיבוץ. הוא היה אדם נהדר".

יהודית פרנק גם זוכרת. "הכי נורא שהוא נפל במלחמה. בכלל לא התאים לו המלחמות הטיפשיות של הגברים. הוא הותיר את אייל אליו היה כל כך מסור והוא היה אבא אדיר. למשפחה שלו זה היה אסון שלא הייתה ממנו תקומה".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896