קהל במפגן אש חנוכה 2018

אנחנו נוהגים להתייחס כאן לנושאים פנימיים של קיבוצנו. אני רוצה לחרוג ולהתייחס בדברי לשידור תכנית "המקור" בערוץ 10 בטלוויזיה. בתכנית תואר מקרה תקיפה, בו נורה מנהל הקהילה החיצוני של קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן על ידי חבר קיבוץ שנותק מאספקת החשמל של הקיבוץ בגין חובותיו הכספיים לקיבוץ.

לא ניתן בתכנית רקע מעמיק ומפורט לפרשה עגומה זו, אך קשה היה שלא להתרשם מהקיצוניות הדרמטית של המעשה. ואם לא די בכך, שמענו שם גם על מקרה דומה של חבר שנטל נשק, ויצא לבצע מעשה שלא יצא לפועל במקרה באותו קיבוץ. זאת בנוסף להתייחסויות אוהדות למעשה הנתעב של אותו חבר קיבוץ ממורמר ופגוע. נראה שהחבר לא מצא לנכון לפנות למוסדות ולחברי הקיבוץ, וגם לא לערכאות חיצוניות בעניין – מסיבותיו האישיות או אולי בגין חוסר תפקוד של מוסדות כאלה בקיבוץ, וחשש מפניה לרשויות החוק והמדינה.

מצאתי את עצמי חושב (ואולי גם אחרים שראו את התכנית שותפים למחשבה), האם גם אצלנו יכול היה דבר כזה להתרחש?! האם ניתן לדמיין אצלנו חבר שנמצא במצוקה כה גדולה ללא יכולת לפנות לגורמים ממסדיים ואחרים בקיבוץ, כך שהמוצא האחרון הוא מעשי אלימות כאלה?

אני מעריך שגם אצלנו יש חברים שלא קיבלו תשובות מספקות (מבחינתם לפחות) ממנהל הקהילה ואולי גם מהנהלתה. יחד עם זאת, אני יודע כי יש כאן מערכת רווחה ואיזונים ובלמים שניתן לפנות אליהם, ולא להסתובב בינינו ממורמרים וטעונים עם "בטן מלאה" על הקיבוץ והנהלתו. יש גם נטיה להיעזר בגורמי חוץ או תביעות משפטיות יקרות, אך עדיפות בכל מקרה, על לקיחת החוק לידיים. אני מעריך ואף יודע שבכל זאת נמצאים בינינו חברים עם תחושות קשות בעקבות תשובות שאינן מקובלות עליהם או חוסר התייחסות לנושאים הקרובים לליבם.

אם יש לקח מסויים וחשוב מהמקרה הנ"ל, הוא שחייבים להיות מוסדות ואנשים הקשובים לחבר, גם אם הוא לא מעורב חברתית ולא מסתדר עם מנהל הקהילה או בעלי תפקידים אחרים בקיבוץ, כך שלא יווצרו תנאים של כעס, מרירות ועוגמת נפש, העלולים להביא אנשים למעשים קיצוניים.

———————————

עורכים: שלמה כהן, היידי עפרון
שער קדמי: היידי עפרון, קהל במפגן האש; שער אחורי: אפרת אשל, הנגריה
צילומים/איורים: לילך פינקו יגודה, שירה סמית, היידי עפרון, ענת אופיר, אלדד ורדי,
אלה מירון, אורי וורפל

אפרת אשל נגריה 2018

הרך מנצח, רוני פולק