אנחנו נמצאים בין פורים לבין פסח, בין מלחמה לרגיעה, בין חזית – לעורף ובין יחיד לרבים. צל המלחמה עדיין מרחף מעלינו, גם אם היא מתנהלת בעצימות נמוכה ממה שהייתה ולכן, קשה לחגוג כאילו כלום לא קורה ו/או קרה, אך יש צורך להמשיך בחיים על הצדדים המגוונים והכל-כך שונים שלהם.

מצד אחד ישנן משפחות הנופלים, הנרצחים, החטופים והמפונים החוות את המצב באופן ישיר, או דרך בנותיהם ובניהם, הכואבות וזועקות בעולם הסובב אותן. זאת בהשוואה לרובנו, העוברים את המלחמה מרחוק יותר גם כאשר האיום מרחף באוויר ובאמצעי התקשורת.

גם כאן אצלנו, יש חברים ובנים שעדיין מגויסים וחווים את המלחמה על בשרם. משפחותיהם עוברות חוויות אלה מרחוק, אך עדיין חשות אותן דרך אותם המגויסים והמתנדבים ולחגוג על רקע זה, אין זה פשוט ואולי גם לא הכרחי.

הצורך לחגוג את פורים ואת פסח הוא אמיתי ואולי החוויה גם מביאה מעט מרפא לנפש ונותנת כוח ותקווה לימים אחרים. הוא בטח רצוי לילדינו ונכדינו, שחלקם ממודרים במודע מאימת המלחמה והחדשות המדווחות עליה וראוי שייהנו כל עוד הם יכולים.

הצורך לחזור לשגרה, מה שרבים מאיתנו עושים, אף הוא מובן ומאפשר להמשיך למרות הכל. אין ספק שהמלחמה המתמשכת ובעיקר 7 באוקטובר, יצרו וגורמים לנו מצוקה כפרטים וחברה שתתמשך לאורך זמן רב.

אז אולי, בנוסף לחגיגות, מומלץ עדיין לצאת לטבע ולשבוע נחת והנאה מהפריחות הצבעוניות והירוק העוצמתי שבאו לאחר הגשמים בהם בורכנו בחודשיים החולפים. כך, אולי נוכל לראות ולחוות את חלקה המלא של הכוס, כמילות השיר: "איך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין, שהחיטה צומחת שוב".